מחשבות על הצגת תיאטרון עדות בקרית טבעון 2017 מאורי טמל
אני לא יודע אם זאת הייתה כוונה או מקרה שההצגה החגיגית של תאתרון העדות שלנו חל בערב ליל הבדולח. אבל בכל אופן זה סמלי ומשמעותי מאד שכך זה קרה, כי בתאריך הזה לפני כמעת 50 שנה, כשנפצו את החנויות ושרפו את בתי הכנסת של יהודי גרמניה, ניצתו את השואה שמטרתה הייתה להשמיד את העם היהודי.
אבל, במילים של שיר הפרטיזנים, מיר זענאנן דו – אנחנו כאן. השורדים, ניצולי השואה והדור הצעיר של 3 או 4 דורות אחרי הפשע האנושי הזה, מביאים לחיים את זיכרונות ההישרדות שלנו כאן בטבעון, במדינת היהודים בארץ ישראל.
בזמנו, אף אחד מאתנו לא ידע אם נחיה ולראות את היום שהסיוט הזה יגמר, אל אחת כמה וכמה שנזכה להשתחרר, להבריא, ללמוד מקצוע, לעבוד, להקים משפחה ולהיות אזרחים של מדינת ישראל, שקמה למרות המאמץ של אויבינו ושונאינו.
ובמדינה הזאת יש היום בתי ספר טובים אם מורים מסורים שמלמדים בשפה העברית, השפה המסורתית של העם היהודי, היסטוריה שכוללת את סיפור השואה. כאן בטבעון, זכינו שמספר תלמידים הצטרפו למספר ניצולי שואה, שמעו את סיפוריהם והציגו אותם לציבור בעזרת משפחת דגן. כך נוצר קשר מיוחד בין הדורות, בין אלה שחוו את ההיסטוריה ובין אלה שלומדים אותה.
עזרא ועירית דגן, עשיתם מצווה ותבורכו. אבל יותר מזה, הצלחתם לקחת זיכרונות של סבל וכאב ולהפוך אותם לאהבה, אושר וגאווה כשהילדים שלנו נכנסו לחיים שלנו והראו לנו בזמן הזה את עצמינו בימים ההם.
זאת חוויה בלתי רגילה, מרגשת ומשמעותית.
תודה מכל הלב ובהצלחה בהמשך המשימה הזאת.
אורי טמל
