תאטרון עדות בשבילי... וואו אני יושבת כבר כמה ימים ובקושי מוצאת את המילים.. רואה סרטונים ותמונות מכל השנה ופשוט כנראה עדיין לא קולטת את זה.. שזהו, זה נגמר.. אין למה מה לחכות כל שבוע, לצפות כל הסופ"ש ולקום בבוקר בהתרגשות כל ימי ראשון.. כל כך קשה לי לסכם את כל החוויה העוצמתית הזאת שעברתי בשנה האחרונה. ועוד בכמה שורות.
לפני שנה אני זכיתי. קיבלתי זכות שלא כולם מקבלים והיא להשתתף בפרויקט המבורך, המדהים והמופלא הזה שאני מודה ותמיד אודה עליו מכל הלב שלי. תמיד.
לקיחת חלק בדבר הזה בחיק כל האנשים ה מ ד ה י מ י ם שזכיתי לפגוש זה באמת לא דבר מובן מאליו.. את עירית שאני כל כך שמחה שהיה לי ויש לי אותך, עזרא, החברים שלי, עמית, עומרי והכי חשוב, המבוגרים. השורדים האמיתיים, האנשים הבאמת חזקים, מאין כמותם. אני מודה מהלב על כך שהיום כוווווולכם כבר המשפחה שלי.
במשך שנה הקשבנו, אהבנו, התחברנו, נקשרנו מאוד, עטפנו, הכלנו, חיבקנו, צחקנו ובכינו, כולנו, משפחה אחת, ואני מעריכה ואזכור כל רגע ורגע.
זה פשוט מטורף איך אחרי כל התופת שהם עברו, אחרי כל הטלאות והסבל הנורא אנחנו כאן אחרי שנה, בזכות עבודת הקודש שלך ושל עזרא, מעבירים ומנצחים את סיפורי ההישרדות והניצחון של הגיבורים שכאן איתנו במטרה לזכור ולעולם לעולם לא לשכוח..
עירית אני לוקחת כל כך הרבה מהפרויקט הזה.. לפני שנה נכנסתי אחת אבל היום יצאתי אחרת...ברצינות. אני הרגשתי אחרי כל מפגש מעין זעזוע שרק מגביר לי את התשוקה לחיים. גורם לי לרצות להוקיר ולחיות את החיים יותר. להעריך אותם יותר, לחוות אותם יותר ובעיקר להודות על רגע ורגע, כי כל אחד הוא מתנה.
לקחתי גם מנה גדושה של פרופורציות. נקודת מבט אחרת על החיים. על מה עיקר ומה טפל, מה שווה להשקיע בו כח ומה לא, מה שווה לריב בשבילו ועל מה אפשר להבליג כי החיים לא חוזרים לאחור. אה, וגם שאסור לשבת רגל על רגל. (אני עדיין בחרדות)
הבנתי כמה גדולה האחריות שלנו כדור שלישי לזכור, להנציח ולהעביר לדורות הבאים את כל סיפורי השואה לעולמי עולמים כדי שאלו לעולם, לעולם לא יישכחו. זה כל כך חשוב ואני מתכוונת להמשיך ולפעול בשביל זה, ואני בטוחה שככה גם כולנו.
תודה ענקית מכל הלב שלי על התחושות, על המסרים, הלקחים, והעוצמות, אבל יותר מהכל... תודה על חוויה בלתי נשכחת, שללא ספק תלווה אותי לכל החיים.❤️
