רגינה קופלמן קניקר

סביון- דצמבר 2009
לספר כדי לחיות
לספר על אלה שלא נתנו להם לחיות. אני חושבת כי עלינו לזכור ולהזכיר אותם כל עוד אנחנו חיים על מנת להעביר את זיכרונם לדורות הבאים, זו חובתנו הקדושה לבני משפחותינו ולכל העם, לדבר בשמם באשר להם לא נתן לספר, אסור שהזמן ישכיח את הזוועות של הנאצים, לתת לאימהות, אבות ואחים ואלה אשר נרצחו באכזריות. אנחנו אשר שרדנו, קשה לנו להביע את עומק הרגשות של פרידות, צער ופחד.
עלינו להתריע ולהזהיר את העולם כעדים למה שקרה. חושבני שאנו שקמנו לספר, הוקל לנו על שניתן לנו עוד לספר את אשר עברנו, את האובדן ולגרום להד בארץ ובעולם. אובדן של שליש מעמינו ודורות אשר לא ייוולדו. זו ההיסטוריה אותה עלינו לא לשכוח.
אני מעריכה מאד את הדרך של גיוס נוער תלמידי שכבות ט יחד עם שורדי השואה, באשר נתנה לי הזכות לקחת חלק בפרויקט.
ההתלהבות של המשתתפים היא הוכחת ההצלחה. לבסוף ההצגה היפה, כאשר הבוגרים ישובים על הבמה והנוער משחק את הדמויות, עוררה תגובות, חומר למחשבה והתרגשות רבה, גם בקשר החזק אשר נוצר בין המבוגרים והנוער.
אני מודה לעירית, עזרא וכל הצוות, מי ייתן ויהיה להם הכוח להמשיך עוד ועוד בפרויקט חשוב זה.
רגינה