מור כץ

עירית ועזרא היקרים.

עכשיו, אחרי שכבר סיימנו את ההצגה האחרונה,אני מסתכלת אחורה על השנה האחרונה ומרגישה כאילו המפגש הראשון היה לפני חודש בדיוק.

אני זוכרת שבמפגש הראשון אמרתם שהשנה הזאת הולכת לעבור לנו מאוד מהר. ואמרתי לעצמי: "טוב, תמיד אומרים את זה".אבל רק עכשיו אני מבינה כמה צדקתם.

כמה השנה האחרונה הייתה אחת השנים הכי משמעותיות שהיו ויהיו לי בחיים.

אני לא אשכח אף רגע מהפרוייקט.ובטח שלא אתכם או את המבוגרים.

אני גם לא אשכח אף סיפור, ואת ההרגשה המדהימה הזאת של לעמוד על הבמה ולנסות להרגיש קצת, את הקור שהם הרגישו,או את הרעב.

אני גאה ושמחה שנכנסתי למשפחה העצומה הזאת 'משפחת עדות'.

תודה שנתתם לי את הזכות להיות חלק ממנה ושהענקתם לי סבים וסבתות חדשים.

כשהקהל מחא כפיים לקראת סיום ההצגה האחרונה פתאום הבנתי שזה נגמר. תוך כמה שניות מצאתי את עצמי בוכה ופשוט לא יכולה להפסיק.

וגם אחר כך, כשהגעתי הביתה, וקלטתי שזה נגמר,המשכתי לבכות.

אני רוצה להגיד תודה שוב, ובפעם האחרונה,על החוויה המדהימה הזאת.

ואני מבטיחה לספר,כדי לחיות.

באהבה ענקית.

מור כץ.