תאטרון עדות
אני זוכרת היטב את אותו יום רביעי באודיטוריום, ב"בוקר של כיף, לפני הופעתה של גלית גיאת. האולם היה מלא. לפתע הופיע על הבמה עזרא דגן שהיה מוכר לכל הקהל כשחקן תאטרון ידוע וספר בקצרה על הפרויקט "תאטרון עדות". פנה לקהל ובקש מתנדבים ניצולי שואה וגם דור שני. הדבר מיד נגע ללבי והתחלתי להתלבט. מצד אחד הבנתי שזה מאוד חשוב וצריך לעשות את זה, אבל לא אני.בטח יהיו מתנדבים אחרים. הדבר לא עזב אותי וכעבור שבועיים נגשתי למזכירה ובקשתי שתרשום אותי. החלטתי לבוא למפגש ראשון, לבקש להיות ראשונה, לספר את הסיפור שלי ושלום על ישראל וללכת הבייתה. אין לי עכשיו כוחות לחזור ולשמוע ספורי שואה של אחרים , שבודאי יהיו קשים מהסיפור שלי. עירית ועזרא היו הרבה יותר חכמים ומתוחכמים ממני והם לא התחילו עם ספורי שואה. הם עשו לנו ארבעה או חמישה גיבושי קבוצה, בצורה מאוד מעניינת, מקרבת ומרגשת, והדבר גרם לי להתקרב למבוגרים ולילדים.
התחלתי להתגעגע לכל מפגש והרגשתי צורך להביא לילדים משהו מתוק בהפסקה על מנת להמתיק להם את הגלולה המרה. גיליתי בילדים שהם בכתה ח' רגישות מדהימה כלפי המבוגרים. כאשר משהו ספר את ספור חייו ונחנק מדמעות מייד רצו להביא לו כוס מים. נוצרה בינינו קרבה כמעת משפחתית. כשהתחילו החזרות אני אושפזתי בבית חולים לאחר סחרחורות קשות. יצאתי אחרי ששה ימים של בדיקות וטיפולים ומייד רציתי לחזור לחזרות. ילדיי ניסו לשכנע אותי שאוותר על כל העניין כי זה יכול לגרום לי לסערת רגשות. אך אני לא וויתרתי. אני מודה לעירית ועזרא, לבנם המלחין ולכל הצוות שלהם על הפרויקט הנפלא שהם עושים, כל כך הרבה שנים בכזה כשרון ידע ורגישות לנושא. אני מאושרת שהייתי שותפה לזה. היו ארבע הצגות. שלשת ההצגות שהופענו בפני תלמידים היו המרגשות ביותר.האולמות היו מפוצצים. לא שמעו זבוב באולם וזה לא מובן בהצגות לתלמידים. אני מודה לילדים שהשתתפו איתנו בפרויקט. הם היו מדהימים, אכפתיים, רצינים ורגישים ובסך הכל רק בכתה ח'. נכדתי,שי, שעולה לכתה ז' בבאר טוביה אמרה לי בסיום ההצגה "סבתא כשאהיה בכתה ח' ארצה להשתתף בפרויקט הזה". לסיום, בנעורי חשבתי שבבגרותי אהיה שחקנית או רקדנית, והנה בחודש הבא אהיה בת שמונים וחלומי התגשם.
