יש חוויות שלוקח להם זמן להבשיל לטקסט...
לפני שבוע אמא שלי כמשתתפת במיזם החינוכי "תאטרון עדות" הופיעה על הבמה יחד עם עוד 8 שורדי שואה ובני הדור השני אשר חלקו את סיפורם האישי ויחד עם בני ובנות הנוער שלנו במועצת גזר המחיזו אפיזודות וזיכרונות מהחיים שלהם.
סבא שלי יעקב קלפוס זכרונו לברכה שורד שואה בחר שלא לשתף אותנו בסיפור הגבורה שלו
הוא התחתן עם סבתא שלי זהבה ואימץ את אמא שלי שאיבדה את דב פולין ז"ל אביה הביולוגי במלחמת השחרור.
כילדה סיפור השואה אף פעם לא היה חלק מהחיים האישים שלנו, הוא היה של משפחות אחרות.
פתאום בערב הזה זיכרון השואה המשפחתי שאף פעם לא באמת דובר הפך לקטע תאטרון שמוצג לעיני כל.
לראות את בני הנוער הכל כך צעירים נותנים לאמא שלי את הכוח לספר ולחלוק רגעים משפחתיים אינטימיים ולחשוף לעיני כל את כאב האובדן היה רגע מרגש עד דמעות והוא עדין מהדהד בתוכי.
ישבתי באולם והייתי כל כך גאה בתהליך התרפאותי שעברו הוותיקים שלנו עם הצעירים, ובחיבור הבינדורי הכל כך עוצמתי שנוצר. כמה כוח הם נתנו האחד לשני לרגע קינאתי בחוויה הזו שעברה הצעירה עם אמא שלי – חוויה אינטימית שתלך איתה עוד ימים רבים.
אני ממש גאה באמא שלי שהסכימה להיחשף וכך לתעד זיכרונות שסבא שלי לא הסכים לחשוף ואינם מתועדים בשום מקום. אני מוקירת תודה למועצת גזר שהביא את המיזם החינוכי הזה לקהילה שלנו וגאה במדינה שלנו שתומכת בפרוייקטים מסוג זה.
החוויה הזו שנגעה בשורדי השואה עצמם ובני הדור השני, שנגעה בבני הנוער שהשתתפו במיזם שנגעה במחנכים ובתלמידי בתי הספר שנגעה בנו בני המשפחות קירבה את כולנו במין תחושה חזקה של ערבות הדדית חיזקה את תחושת השייכות שלנו לקהילה ואת הגאווה להיות ישראלית.
Yoel Einy
נחמה דבורצקי
עירית דגן תיאטרון עדות
מועצה אזורית גזר
