כל שנה שעברה שאלו אותי מה אנחנו עושים בתאטרון עדות, האמת לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי איך אני יכולה להסביר לאנשים שלא היו ביחד איתי בשעתיים האלה מה שמעתי, מה הרגשתי, איך היה לי או מה עשינו. לא חשבתי שאנשים שלא היו בזמן שהניצולות המדהימות שלנו סיפרו את הסיפור שלהן יתרגשו או יתחברו לסיפור ולניצולות כמו שלנו קרה. ואז כבר בגנרלית שעשינו ילדים התחילו לבכות. שם הבנתי כמה מה שעשינו הוא משמעותי וחשוב. עוד לפני זה בתקופת החזרות הארוכה יש לציין, התלננו שאנחנו לא לומדים ובמשך התקופה הזאת עירית וליאורה פרבדה(מלבת הפרוייקת) אמרו לנו שמה שאנחנו עושים יותר חשוב מכל שיעור שיש.ביום אחרי ההופעה האחרונה הגעתי ללמוד כמו שצריך בפעם הראשונה והבנתי כמה הן צדקו, הבנתי שלמדתי הרבה יותר למדתי על עצמי, למדתי איך לעבוד בקבוצה, למדתי להקשיב, למדתי לתת הערות כשצריך למדתי לשחק והכי חשוב למדתי לכבד ולכבד את השואה ואת כל האנשים המדהים והגיבורים ששרדו אותה. אז איך לכם את מה שעברתי, הכרתי 6 נשים מדהימות שהן לגמרי מודל לשראה מבחינתי, בזכותן למדתי לחייך יותר, כי החיוך שלהן כל יום חמישי כשהן הגיעו פשוט עשה לי את היום.
נגה הלר
