כבת הדור השני לשורדי השואה, זכיתי לעשות "מסע אל תוך עצמי" ולהגיע לתובנות של: תיקון, פיוס וסליחה, בזכות הספר "ריקוד השמש" שכתבתי, ובזכות העלאת הסיפור האישי שלי מעל הבמה של "תיאטרון עדות" בהנהלת והנחיית עזרא ועירית דגן, שעושים עבודת קודש מזה עשרים שנים ויותר. הבימוי הנפלא עם המוסיקה המרגשת – הרטיטו כל נים ונים בי.
"תיאטרון עדות" איפשר לי "לדבר" את הסיפור ולא רק לכתוב. הוא איפשר לי לפתוח את השסתום של סיר הלחץ ולשחרר את האדים שרתחו בתוכי, לפזר אותם לחלל ו"לעטוף" בחוויה שלי את תלמידי כיתה ט' המדהימים שהקשיבו לסיפורים שלנו והניחו יד חמה על כתפינו ברגעים הקשים שלנו.
נפלה בחלקי זכות גדולה להשתתף בפרויקט חשוב זה. עברתי תהליך של חשיפה וגירוד צלקות של פצעי ילדות שחשבתי שהם הגלידו, אבל התברר שלא הייתי צריכה הרבה לספר כדי שהכאב יעלה ויצוף, ויחזיר אותי לאותה ילדה בת 10 שראתה לראשונה את אביה בוכה ונחשפה לעובדה שהיה לה אח אשר נספה בשואה בפרט ולשואה בכלל.
כמו כן, נחשפתי לסיפורם הכואב של משה, מדלן, רחל – בני הדור הראשון, ושל רינה, זהבה, חגית ולאה – בני הדור השני אשר חלקים רבים מהסיפורים משיקים לסיפור האישי שלי. והחשוב הוא ש"תיאטרון עדות" איפשר לנו בסופו של התהליך לחשוף את הסיפורים שלנו בפני תלמידים רבים וקהל מבוגרים שהגיעו לצפות בנו, לחבק אותנו ולהזיל יחד אתנו דמעה.
תודה לכולם שיצאתי מחוזקת עם כוח להמשיך לשאת את הלפיד: "חשוב לזכור – ואסור לשכוח" ולהעביר אותו לדורות הבאים. תודה שזכיתי להכיר אתכם.
חיבוק חם מעומק הלב לכל אחד לחוד ולכולם יחד. חיבוק מיוחד לעזרא ועירית דגן היחידים והמיוחדים, ולתמר שגילמה את דמותי. חיבוק לעידית חן-סייג מ"בית האזרח הוותיק" שפתחה את ליבה ואת הבית ואפשרה לאירוע מכונן זה להתרחש.
באהבה, זהבה קורנברג