לספר כדי לחיות
בשבוע הבא יעמדו על במה אחת באשדוד תשעה ניצולי שואה ו-14 בני נוער, תלמידי שכבה ט' במקיף ז', ויציגו במסגרת פרויקט תיאטרון עדות את סיפוריהם האישיים של הניצולים. לא קריאה בספרי ההיסטוריה, לא הרצאות ונתונים מספריים אלא הקשבה לסיפורים האישיים ונגיעה בניצולים החיים בינינו, הם השיעור האמיתי של המשתתפים והצופים. רגע לפני שמעלים את המסך ומכבים את האורות, נפגשנו עם המשתתפים והתרגשנו יחד איתם
השחקנים והבימאים עירית ועזרא דגן מעלים משנת 2000 הצגות במסגרת פרויקט תיאטרון עדות המספרות את מקרי ההישרדות האישיים של ניצולי השואה. ההצגה היא תוצר של תהליך עבודה בן יותר משנה שנעשה באמצעים מתחום טיפול ביצירה, הבעה אמנותית ודרמה-תרפיה אשר מפגיש מבוגרים וצעירים- ניצולי שואה המספרים לצעירים את סיפור הישרדותם ותקומתם. ההצגה באשדוד היא הפרויקט ה-19 במספר, ובין התאריכים 11.2-17.2 תועלה ההצגה לתלמידי מבתי ספר שונים בעיר ומחוצה לה.
ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, חלקם לא דיברו עד היום ולא סיפרו את סיפורם אפילו לא למשפחותיהם. זוהי בשבילם ההזדמנות האחרונה לתעד, לשמור, להעביר ולהנחיל את שעברו, נצרו והסתירו ושמרו, לדורות הבאים, לנכדיהם, לכאלו שלא שמעו על השואה, לבני הנוער שבאים לצפות במופע, ולקהל המתעניין ורוצה לדעת. בשבוע הבא, כאמור, מגיע לשיאו הפרויקט באשדוד. לפני קצת יותר משנה נבחר מקיף ז' להשתתף בפרויקט, קבוצת תלמידים שהיו אז בכיתה ח', החלה להיפגש עם ניצולים תושבי אשדוד, ובסופו של התהליך הארוך נשארה קבוצה המונה תשעה ניצולים ו-14 בני נוער. בתחילת שנת הלימודים, צירפה רכזת השכבה את בני לפרויקט, וזהו החיבור האישי שלי לתוכנית. נקודה אישית אחרת היא היכרותי עם חלק מניצולי השואה איתם ערכתי כתבה ב"חפרפרת" לפני כשנתיים בה הם סיפרו כי אין להם מקום להיפגש. אל הנושא הזה אחזור בהמשך.
מנהלת מקיף ז', שרה שמש, מספרת לנו: "מנהלת אגף הרווחה בעירית אשדוד, חוה בר יוסף, בחרה בנו, והתחלנו את התהליך. ידעתי שטלי הראל, רכזת השכבה, תדע איזה תלמידים לבחור שיתאימו לפרויקט.
חוה בר יוסף, יחד עם העובד הסוציאלי אהרון מירילשוילי רתמו את ניצולי השואה, והשקיעו בפרויקט את כל מרצם. מנהל החברה והנוער של משרד החינוך גם שותף מבחינת תקציבים, ויחד עם אגף הרווחה חברנו להעמיד את כל התנאים ואת כל הנדרש להפקה ולמשתתפים. הצעירים הם אלה שמהווים עוגן ורצון לאנשים המבוגרים לקום בבוקר, לבוא ולספר, גם אם מישהו מאוד חולה, ואני יודעת שיש כאלה כאן שקשה להם לאסוף את עצמם בבוקר כי קר וחורף, הם רואים בצעירים איזו רוח צעירה שמוציאה אותם מהמקום המאוד קשה שהם נמצאים בו, שהרי, הם לא רק מבוגרים הם גם עברו טראומה".
לפני שאנחנו פונים אישית אל חלק מהשחקנים, הם משתפים את המנהלת בחששות. מאחר שהם נמצאים יום יום בחזרות, חלקם חוששים שיקשה עליהם להשלים את לימודיהם, אבל מעבר לכל הם חוששים שלא יצליחו להעביר את המסר, שאולי לא יעבירו את הסיפור שלהם מספיק טוב, מאחר שהם רואים עצמם כשליחים. "כשהם סיפרו ובכו, אנחנו באנו, חיבקנו, נתנו להם לשתות מים", אומר דוד טטרו, "ובהצגה זה יותר קשה. אנחנו משחקים אותם, ואנחנו רואים איך הם בוכים לנו מול העיניים, ואי אפשר פתאום לעצור את ההצגה, צריך להמשיך אותה". שרה מרגיעה אותם, מייעצת ואומרת: "אני מאמינה שתמצאו את הדרך, ואנחנו נחשוב איך להמשיך את הקשר איתם כל זמן שהם חיים".
והקשר, הוא מעבר למפגשים ולחזרות. "אני מתקשרת לפני שנכנסת שבת ולפני חגים לאחל חג שמח", מספרת הילרי מור. והיא לא היחידה. אחד הניצולים, אהרון צ'רלס שאותו מכנים סבא אריה, מצלם אותם, מעלה את התמונות באתר תיאטרון עדות ואף מלמד אותם תרגילים בקראטה.
פזית דבש משחקת את ניצולת השואה דליה גינזבורג. "זו דמות שתמיד הסתתרה וחיה בפחד", מספרת פזית, "וכשאנחנו על הבמה היא מתרגשת, ואני מעדיפה לא להסתכל עליה כדי לא לבכות".
איך התחברת לדמות שלה?
"אהבתי את הסיפור של דליה, ועירית בחרה בי לתפקיד וראתה שזה עובד. דליה היתה בת 3
במלחמה, היא אספה סיפורים אבל יש כמה דברים שהיא זוכרת. היא חוותה פרידה מאמא שלה, ואני מאוד קשורה לאמא שלי וכשבהצגה, בבית היתומים, אומרים לי שאמא שלי הגיעה ואני צריכה לרוץ ולחבק אותה, אני חושבת על כמה שאני לא יכולה בלי אמא שלי".
"אני משחקת את רבקה שיכמן", אומרת הילרי, "ומה שעזר לי להתחבר לדמות שלה זה שהיא אמרה שכשהיא היתה הילדה היא היתה דומה לי".
לעומתן, רותם זיידמן משחקת את יהודית גליקמן, שבניגוד לשאר הניצולים שהיו ילדים, בזמן המלחמה היתה בת 22. "יהודית מגיעה לאושוויץ, שם היא מאבדת את אמא שלה ועוברת התעללויות. הסיפור שלה מיוחד ואהבתי את הסוף שלו. היא התחתנה לפני המלחמה, חשבה שבעלה מת, ואז היא רואה אותו בעיר במקום שהם קבעו". "היא במקרה מסתכלת", מספר אורי שמגלם את הבעל, קוראת בשמי ואני מסתובב אליה - כמו בסיום של אגדה".
שיר פורטמן משחקת את רוזה סלובסקי, שבזמו המלחמה היתה בת 6 וברחה עם משפחתה. "רוזה הכי חזקה במשפחה", היא אומרת, "יש לה אחות קטנה שהיא מטפלת בה, וזה מזכיר לי את סבתא שלי שגם היא ניצולת שואה וגם היא שהיתה צריכה לטפל באחים שלה במשפחה".
זה חיזק את הקשר שלך עם סבתך?
"התחלתי לשאול יותר. פעם לא שאלתי, ועכשיו כשאני קצת יותר מבינה, אני רוצה לדעת מה עבר עליה".
"סבא וסבתא ניצולי שואה", אומרת בר ראובן, "סבתא שלי איבדה את משפחתה. היא העדות, המקור למה שהיה, השאלות שלי אליה היום טיפה יותר מורכבות. בכל הזדמנות שהיתה לי שאלתי אותה, באתי לפרויקט עם בסיס והיה לי חשוב לשמוע את האנשים. הנושא מאוד מרגש אותי ואני מתייחסת אליו מאוד ברצינות כי אני יודעת שזו הפעם האחרונה שנשמע את זה ממקור ראשון. אנחנו השליחים שנלך ונספר לאנשים אחרים. הילדים שלנו והדורות אחרינו לא ישמעו את זה ממקור ראשון, אנחנו בעצם המקור האחרון שיכול לשמוע והפרויקט זו הזדמנות זהב וכל מי שמתעניין היה שמח להשתתף בזה. אני לא רוצה לחשוב שפספסתי את ההזדמנות, יש הרבה אנשים שאיבדו את ניצולי השואה הקרובים אליהם ועכשיו הם מתחרטים שהם לא אלו יותר שאלות".
"זה כמו סגירת מעגל בשבילי", מוסיפה זוהר ביטון שמשחקת את אמא של רוזה ואמא של בתיה היימן.
"גם סבי וסבתי ניצולי שואה רק שלצערי לא היה מי שיספר".
יש דברים שסיפרו רק לכם?
"יש הרבה", עונה בר ראובן, "שאומרים שזו ההזדמנות שלהם לחשוף ולספר את כל מה שלא אמרו כל החיים שלהם. הם לא דיברו על זה כי הם פחדו מה תהיה התגובה, הרבה ניסו להדחיק, אבל זו ההזדמנות האחרונה לספר".
חלק מהניצולים מעבירים סיפורם ולא בפעם הראשונה. סבא אריה מספר לנו שלפני שנתיים הגיע למקיף ז', לשכבה של נכדו איתי, וסיפר את קורותיו. "אל מי שמזמין אותי - אני הולך. השנה אני תפוס מראש ל'רתמים' שם אני סוגר מעגל. כשהנכד הראשון שלי, אלעד, סיפר את הסיפור שלי המנהלת לקחה אותי לכל כיתות ו', והשנה אני הולך לשם עם האחיות שלו התאומות".
"אני כתבתי כבר בעברית מה שעבר עלי עד גיל 10, ואני כותב ספר בהונגרית והגעתי ל-400 עמודים", מספר הרמן יעקובסון, "וכמובן שאני שמח שהגעתי לפה. חוץ משני מפגשים ראשונים לא הפסדתי אף מפגש, אפילו שבינתיים ניצחתי בפעם השנייה את מחלת הסרטן. אני מרגיש שנולדתי מחדש, אני משתמש בהומור, מהדברים הכי קשים אני עושה צחוק. עברתי עד גיל 10 מאות פעמים את המוות, ככה שאני מהמוות לא פוחד. פעם אחת מתים וגם זה לא כואב".
"כשאני רואה סרט על שואה זה לא נקלט כמו שאני צריך להתייחס לזה בטקסט", אומר דוד שמגלם את הרמן יעקובסון ואת סבא אריה, "למשל, הרמן שמצא קליפות תפוחי אדמה ובצל שלם והתייחס לזה כאילו מצא מיליון דולר. אנחנו בחיים לא היינו מתייחסים לזה כך. יש עוד כמה קטעים שקשה לי לשחק, כשאני מסתכל עליו בעיניים והוא מסתכל עלי או בקטע שאני רואה שאוספים גופות ברחוב ומפנים אותם".
גם הראייה הכוללת על החיים השתנתה. "פתאום מרגישים שדברים היו לנו ברורים מאליו, ואנחנו מבינים שהם בכלל לא ברורים", אומרת בר, "כשאתה שומע על ילד קטן שקורן משמחה כי מצא קליפות תפוחי אדמה - זה נותן פרופורציות". ושיר מוסיפה: "עכשיו אני מבינה את סבתא שלי יותר, למה היא לא זורקת אוכל ומבקשת לגמור הכל מהצלחת".
ואם כבר פרופורציות, נחזור לחיים האמיתיים. רחל גרשון מספרת לנו שעדיין אין מקום לניצולי השואה להיפגש בו. "למרות שהעירייה הקציבה סכום לשכר דירה, ואפילו מצאתי מקום - זה נתקע. התקציב כבר אושר ביולי 08 ומושכים אותנו ושוכחים שאנחנו לא צעירים. מהיום שהתקציב אושר כבר יש לנו 3 אנשים שלא מגיעים יותר למועדון והמבין יבין. עד שיעשו - כבר לא יישאר למי לתת את זה. במלחמה לא היה לנו מקום, ודווקא במצב הזה אנשים היו כל כך זקוקים אחד לשני, היו צריכים מישהו ולא היה לנו איפה להיפגש". סבא אריה מספר שהיה לו די קשה: "נפל טיל 200 מטר מהבית, ה'בום' עדין נמצא בראש, באותו רגע זה החזיר אותי ל-1944".
ישראל מובשוביץ, יו"ר תיאטרון עדות הנכנס, אף התייחס לנושא המלחמה כאשר נכנס לתפקידו:
"הרבה פעמים אני אומר וזה מתחבר גם למצב המלחמה בו אנו נמצאים כעת, לא צריך הרבה אוגדות וחטיבות כדי לנצח. מספיקה רק סיירת מטכ"ל אחת ונראה כי העמותה של תיאטרון עדות היא סיירת מטכ"ל, יש מאין, שכן כל כך מעט אנשים עוסקים בזה והם ה"סיירת" ובראשם כמובן עירית ועזרא דגן.
בכל פרויקט אני מוצא מצב של "ניצחון ניצחון". ניצחון אחד הוא לתת לניצולים לדבר ולהשתחרר לפרוק ולתעד
ניצחון נוסף הוא הדור הצעיר שיוכל להגיד בעוד מס' שנים "אני נגעתי באנשים האלו" כי בעוד 50 שנה לא נוכל לגעת ולטעמי זה לא פחות חשוב מהצד הטיפולי של הניצולים. ואני מחבר את זה למלחמה של היום, כמעט מיליון איש נמצאים במצב של איום וכל הסיפור של הקיום והקמת המדינה מתחבר למקום ממנו באנו, והבנת האנשים, מה הם עברו אז- חשוב מאוד, כי יש חיבור לאיום של היום ולמצב הביטחוני".
גופים רבים נרתמו להבטחת המפעל החשוב הזה ובראשם א.ש.ל - האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל מיסודו של גו'ינט ישראל, שותפה לביצוע פרויקטים אלו במימון ובתיווך עם הרשויות המקומיות, עם מחלקות הרווחה ועם העמותות המקומיות למען הזקן בערים השונות. בסיוע ועדת התביעות, משרד החינוך, מינהל חברה ונוער, קרנות כגון הקרן המשפחתית על שם תד אריסון, מתן, תורמים ומתנדבים רבים.
השילוב הבין-דורי, ראשוני ויחידי במינו, מוביל לאפשרות של קירבה, שיתוף ומגע בלתי אמצעי של בני העשרה, לבין ניצולי שואה. המפגש המשותף יוצר מקום משפחתי וחם, בסיס לשיתוף מפרה, לעידוד, לנתינה, לחיזוק ותקווה, יוצר אצל המבוגרים תחושת ביטחון, פתיחות, חידוד החושים ושמחה. אצל הצעירים התחושה של "נושאי-הלפיד". והאירוע, המוצג המסיים, מעניק לקהל הצעיר והמבוגר חוויה מרגשת בעלת ערכים חינוכיים ותרבותיים. "הם משמחים אותנו, הצעירים, "אומרת בתיה היימן לפני שאני נפרדת מהקבוצה, "למרות שהסיפור הוא עצוב, אבל כשאת רואה את הצעירים מסוגלים לעשות את זה, לשמוע את הסיפורים והרי אנחנו שנה שלמה ביחד, הם שמעו המון סיפורים, כאן על במה זה רק התמצית, אני מלאת התפעלות שהם מסוגלים להתמודד עם זה".
