לדבל'ה. קריית טבעון, ח' כסלו, ה'תשע"ח
פטירתך הותירה את כל מי שהכירך, בחסר שאין לו תחליף. אישיותך הצנועה, המחושבת, ההגיונית, הכרתך כבן לעם היהודי אשר חי ונוהג באמונה בכל צעד, אינם דבר המובן מאליו. סיפור חייך היה צריך לכאורה להאפיל על ערכי אנוש שעמם באת לעולם, ועמם הסתלקת ממנו. חייך היו קשים אך הקרינו אור בלתי פוסק. כאילו שניחנת בתכונה כי אור חייך חסין הוא כנגד כל פגעי החיים.
אין דרך שתספיק ותשקף נאמנה את כל היבטי אישיותך האצילה והצנועה. לא קיים מדד שניתן להבהיר בעזרתו את גודל אהבתך שידעת לאהוב. לאהוב את כולם, ואת הכול. גם אם אינו מושלם.
אהבת בני אדם: את בני המשפחה, החברים, השכנים, את עם ישראל, את מי שסייעו לך בעבודות הבית ובכל תחום אחר של החיים. הבנת ללבם והשתתפת עמם בשמחה ובעצב כאחד.
תכונת האהבה הייתה נר לרגליך. בטוב ובצר לך גם יחד. אין שני לך בהבעת אהבה. חיפשתי כיצד ניתן לתאר אהבת אין קץ שהקרנת, ולא יכולתי לכנותה אחרת מאשר שמך – דבל'ה.
להספיד אותך ולספר אודותיך, כמוהו כדפדוף בספר דברי הימים של עם ישראל. אלו דפים קשים לקריאה, מצהיבים ומתפוררים, אך אלו הם הדפים שעליהם נבנה כל מה שהיה הווייתך עד לפני ימים ספורים.
עליהם בנית משפחה לתפארת. על דפי ההיסטוריה היהודית הפרטיים שלך, יכולת ברבות הימים להתענג על בית ממורק ומסודר, כפי שראית ואהבת בילדותך.
חייך החלו בעיירה הקטנה Radymno שבגליציה.
בספרך שהפקת בבגרותך ואשר קראת לו "בכוח ההישרדות", היטבת לתאר את חיי משפחת היסטר בעיירה.
כבן לאבא יעקב שהיה סוחר בתבואות, לא ידעת מחסור מה הוא. גדלת בבית יהודי חם ומטופח. חונכת בחוג משפחה שומרת מצוות המקובלת על כל שכניה, כאשר סביבכם חיי קהילה פעילה ומחבקת.
בסתיו שנת 1939 הכל השתנה. מטוסים צבאיים שנראו לראשונה בשמי העיירה השלווה שלכם, בישרו למביני עניין כי דבר מה קשה וחמור עומד להתרחש.
אכן, תוך פרק זמן קצר, מצאת עצמך כילד יתום, בודד, חסר כל, וללא בית ומשפחה. בחודש ספטמבר 1939, בגיל 12, כשאתה עדיין ספק ילד, ספק נער, נותרת לבדך בעולם. לבדך כשאתה חסר את כל אהוביך ואוהביך. ללא קורת גג, ללא משענת. העיירה נכבשה על ידי הצבא הגרמני, ואז החלו חייך החדשים, שאת תוצאותיהם ומשקעיהם, נשאת על גבך ובלבך עד יומך האחרון.
בדומה לסיפור חייך בצעירותך, גם הסופר יז'י קושינסקי כתב בספרו "הציפור הצבועה" את קורותיו שהזכירו אותך, אך עבורו הם החלו אף מוקדם יותר, בגיל 6. היו אלו חיים של מלחמת קיום אכזרית, חיי נוודות ללא בית ומשפחה. אתה היית אמנם בוגר יחסית ליז'י קושינסקי כשאיבדת את כל מה שהיה לך, עד שהחלו נדודיך. אבל האכזריות ואובדן התקווה פגעו בך מאד, מאחר ואינם נוהגים לבחור את גיל קורבנותיהם.
עצי היער, שדות המרעה, דירי העיזים והרפתות, אסמים ובורות נסתרים באדמה קרה ועוינת, הפכו למסתור ולמקור מחיה ארעי לך ולאלפי ילדים שכמותך. התנאים אליהם נקלעת הפכו אותך לחיית שדה בעלת חושים חבויים שעודדו את הצורך בהישרדות בכל תנאי.
כאשר סביבך הצבא הנאצי הכובש, מראה בתי העיירה שלך ובהם ביתך שלך עולים באש, כאשר הנותרים מהזוועה מגורשים אל מעבר לנהר סאן, מראות אלו לימדו אותך לקחת זו הפעם הראשונה את גורלך בידיך. ללא אב ואם, ללא העובדת המנקה וממרקת את הבית בעיקר לקראת כניסת השבת, וכשהכול בוער ומתרוקן סביבך, מעתה עליך להתמודד בעצמך עם גורלך.
להתמודד עם הכול. עם היעדר קורת גג מעל ראשך, עם אובדן פתאומי של הוריך ושאר תושבי העיירה, ועם החורף הפולני הקרב המבשר גם קור ורעב מאיימים. כל זה תוך תחושות של זרים עוינים סביב שאינם בוחלים ברשעות, זרות, ניכור ושנאה אין קץ. ואתה בסך הכול בתחילת שנות העשרה של נעוריך, שהיו קודם לכן חמימים ומלטפים.
הכרתי אותך עוד מתקופת עבודתך כאב הבית במשרדי המועצה המקומית בטבעון.
כבר שם, בינות לערימות הניירת ומכונות הצילום והשכפול, חשתי כי אתה לא רק אב הבית אלא שבחום הלב אותו הקרנת, אהדה אבהות ואהבה שחשת כלפי כל, אתה משמש גם כאם אוהבת לשוכני הבית. זו הייתה עבודתך החלקית כגמלאי. כחלוף זמן, הגעתי אל ביתך הצנוע הנקי והמטופח להיות עמך, לבקר אותך מעת לעת, ולתמוך בך ככל שאוכל, כנציג שלוחת ארגון "עמך" שפעלה בקריית טבעון.
לאחר היכרותנו הראשונית, פרשת בפניי את ההיסטוריה הקשה של תחילת חייך כילד שואה בודד. חשתי כי נוצר בינינו קשר מיוחד במינו. אתה כמי שמבקש להעלות את סיפורי חייך ולהנחיל את לקחיו לצעירים ממך כמו בני דורי, ואני הלא בן הדור השני לשורדים את השואה, שהוריו העדיפו כרבים אחרים שהכרתי, שלא לספר ולא להזכיר דבר מעברם.
כשהגעתי לאחד ממפגשינו הראשונים אליך ולביתך המבהיק בניקיונו ובטיפוח הקפדני שהושקע בו, הפתעתי אותך. לקראת פגישתנו אספתי חומר אודות העיירה שבה גדלת. הסתבר לך כי אכן קיים חומר רב. בחרתי מתוכו שמות של עיירות סמוכות, מצאתי שמות של משפחות שכנות, ומבניהן זכרת גם את מי שהיה שותף לעסקיו של אביך. מצאתי אף שמות צאצאים של משפחות שחיו בעיירה שלכם, המבקשים אף הם לחשוף פרטים מעבר אבותיהם. הסתבר לשנינו דבל'ה, כי הרצון לדעת מהיכן אנו מגיעים אל מה שיש לנו כיום, עצום ורב. רבים מבין הדורות הצעירים יותר כיום כמוני, מרגישים בחסרון ידע שיפתור להם חידות ותהיות באשר לעצמם ולדורותיהם הקודמים.
התחלנו לשוחח גם בפולנית, גם באידיש, ולימים גם בשפה הרוסית, חשתי כי את מה שלא סיפקו לי הורי בשתיקתם המתמשכת, יכולתי אני ללמוד ממך - דבל'ה יקר.
כשהגיע אחד ממכריך לביקור בעת שיחותינו, או שהתקשר תוך כך שאנו נוברים בעבר, סיפרת להם כי אתה נמצא כעת בחברת חבר קרוב. כן, הפכתי לחברך דבל'ה. התגאיתי בכך, כי אתה שהיית לי למורה, ראית בי חבר. חשתי כי קטונתי לידך, אך החברות עמך הייתה לי למחמאה.
המפגשים שלנו נערכו כל אימת שהתאפשר לנו. בכל מפגש למדתי פרק מקורות חייך המדהימים. שמעתי, התעניינתי, ואתה לא חסכת ממני כל סיפור שיכולת לדלות מזיכרונך.
דומה כי שמעתי מפיך כמעט כל פרק מחייך. נדודיך, עיסוקיך והשיטות שמצאת לשם השגת אוכל ומקום לינה,
על מכות שקיבלת כאשר גילו את יהדותך, כיצד איחרת את הגעתך לקבוצת "ילדי טהרן" שיצאה לכיוון ארץ ישראל, ועוד.
מבחר מסיפורי נדודיך והישרדותך תיעדת בספרך אשר חובה לכל אדם לקרוא בו. לקרוא ולהעריך.
ובאשר לזיכרונך הנדיר – אין דרך לתאר את עומקו ועוצמת ממדיו. שמות אנשים, מקומות, תאריכים, אירועים היסטוריים, רשמים חוויות ודברי חכמה בתחום מושר ההשכל, כולם שפעו ממוחך ומילאו את הווייתנו.
אם לא די היה בפגישותינו בבית, נטלנו לאחרונה שנינו חלק בקבוצת "תיאטרון עדות". שם השמעת לחבריך שורדי שואה ולצעירים בגיל חטיבת הביניים, את קורותיך. היית אהוב על כולם. הגדיל לעשות הנער ישי לוי כאשר לא מש ממך ודאג לכל צרכיך כבן אוהב, ואף שיחק את דמותך במופע הסיום.
בקריית טבעון הכירו אותך רבים והתיידדו עמך. בין אם היו שכניך ברחוב אלונים, בין אם היו מבאי בית הכנסת אותו פקדת כל אימת שיכולת, בין אם היו אלו שקיבלו ממך "מתן בסתר", ובין אם היו אלו העובדים המסורים בביתך. ערנותך לנעשה בארץ ובעולם ובעיקר בקרב העם היהודי היושב בארץ ישראל תמיד היו נושא קדוש עבורך. גילית מעורבות בנעשה, ולא חסכת מעת לעת ביקורת מתהליכים שנראו לך כלא צודקים.
קריית טבעון היוותה עבורך בית ועיירה חליפית למה שחסרת בילדותך. היית מעורב בכל הנעשה. מהמרפסת שבביתך, השקפת גם על מצעדי המחוללים ביום העצמאות, וממנה ראית בחנת ואף נהנית במידת מה נוכח התנועה הסואנת ברחוב הראשי "רחוב אלונים" שלצדו התגוררת.
תמיד שאפת לראות בביתך את התשובה לאובדן הבית בילדותך. את הסדר והניקיון אותו דרשת מעצמך ומעובדי הבית ייחסת תמיד לרעייתך האהובה מרים ממנה נפרדת מזה שנים. אהבתך אליה הייתה בראש מעייניך. ומכאן קשריך האוהבים עם הבן אמיר והבת עמליה, וצאצאיהם האהובים.
בני משפחתך כיבדו אותך ולא הותירו אותך לבדך בחגים. כשדאגו לשלומך אף התנגדו כי תנהג ברכב.
חסרון המשפחה שלך בילדותך לימד אותם, כי זו נקודה שלעולם תישאר פצע בעברך, ועל כן השתדלו למלא אותו בחום ואהבה כלפיך.
דבל'ה,
ידענו אודות בעיות הבריאות שלך, חרדנו וחששנו כי לא נספיק לראותך בינינו לקראת מופע סיום פרויקט תיאטרון עדות.
שיתפת אותי בעיקר פרטי מחלתך. כאשר התגלה הגידול במערכת העיכול, לא גילית כלפי חוץ סימני ייאוש. מה שביטאת היה כולו אמונה והשלמה עם רצון הבורא.
ישבתי לצדך כאשר סיפרת לי כי אתה וריבונו של העולם שותפים בלעדיים למשך תקופת החיים שנותרו לך על פני האדמה.
ישבתי, הקשבתי, חרקתי שיניים, ורק כשיצאתי החוצה דרך הדלת האחורית, רק אז פרצתי בבכי.
היה זה כמובן בכי של צער על אובדנך הצפוי. אך היה זה לחלוטין בכי של התרגשות מהדרך שבה בחרת לנהוג כאשר ימיך מעתה מדודים ונתונים לחסדי השכינה.
קשה להכיר את כל תכונותיו של אדם בחייו, אך קשה עוד יותר לצפות לאצילות וכנות גבוהים מאלו שאתה דבל'ה ביטאת, כאשר אתה מצוי כבר בתקופה שלאחר הקראת גזר דינך.
דומה כי גם הריבון הגוזר גורלות של בני אנוש, התחבט וחכך בדעתו טרם לקח אותך מאתנו – כל אוהביך.
התאשפזת שוב, ניסו לבצע בגופך את כל שלאל ידם, אך ידעו הם, וידעו כל מקורביך שאהבת והערכת, כי את גזר הדין לא ניתן עוד לשנות.
כאשר אחזתי בידך בהיותך על מיטתך בית החולים, רציתי להאמין כי מעט מכוחי יעבור אליך ויחזק אותך.
נהגת בי וברבים אחרים כאבא חם ואוהב.
אהבתך הייתה כנה והודות לה הצלחת לגרום לי כביכול לתחושה כי עזרתי לך על ידי הקשר שבין ידינו.
אתה ידעת את האמת. כפי שהתמודדת אתה כל חייך. באומץ ובהכרה כי כך חייב לקרות.
לנגד עיני תהיה תמיד ההקדשה שרשמת לי בפתח ספר חייך שנתת לי:
"לנצח נצחים – לחברי היקר – שאול".
דב יקירי: בהיטמנך היום כאן,
באדמת ארץ ישראל האהובה והקדושה לך,
ובאדמת היישוב שכה אהבת,
לאור הציווי שהותרת, כך אחוש, וכך אוהב אותך לתמיד.
