מאת: יעל חן
מיזם יוצא דופן ובעל חשיבות עצומה יוצרים השחקנים עירית ועזרא דגן, בעבודתם המשותפת עם שורדי שואה. הם נשואים כמעט 40 שנה, הורים לשלושה-לעזרא ילד מנישואיו הראשונים, ויש להם ביחד ששה נכדים. מזה שנים שהם עובדים יחד, בטלוויזיה, בתיאטרון, בהצגות ילדים במתנ"סים ובבתי ספר בכל הארץ. עזרא, המשחק בתיאטרון הקאמרי מזה שנים רבות, לא פסק מלשחק כמעט בכל התיאטראות, מיום שעלה על הבמה, ממש אחרי שכיכב ב"להקת גיסות השריון". הוא הרבה להופיע בסרטים, בסדרות טלוויזיה, וזכור לנו מתפקידו המרשים בסרט "רשימת שינדלר". דגן הוא גם פנטומימאי, במאי תיאטרון, מורה ומרצה- לימד שנים באוניברסיטת חיפה.
עירית , בוגרת" להקת פיקוד דרום" העלתה הצגות ילדים בשיתוף עם בעלה "עיגול ועוד משולש בריבוע", מאת דתיה בן דור, "לא יאומן כי יסופר" משירי ע. הלל, "בית ממכר אגדות" מאת מיכאל דק ו"עברית יפה שלי" מאת יורם טהר-לב. כמו כן, השתתפה בסדרות טלוויזיה, ואף דיבבה דמויות במספר סדרות הנפשה מיתולוגיות, בהן "נילס הולגרסון" "גברת פלפלת" ועוד.
כמה שנים לאחר שדגן חזר מהצילומים של "רשימת שינלדר" בשנת 1993, שם גילם את דמותו של רבי יעקב לברטוב, החליטו השניים להקדיש מכישרונם ויכולות המשחק, הבימוי וההפקה שלהם, לשורדי שואה. בשנת 1999, הקימו בני הזוג פרויקט ייחודי הנמשך בהצלחה עד היום- "תיאטרון עדות-לספר כדי לחיות", המפגיש בין שורדי שואה ותלמידי בתי ספר. הם המנחים, הכותבים הבמאים והמפיקים, ונעזרים בכישורי שניים מהבנים - עמרי, בן 34, מוסיקאי המלחין שירים למחזות שהם מעלים עם הצעירים, ונמרוד, בן ה -27 שהוא שחקן ב"הבימה" ונמצא בהפקות תיאטרון- עדוּת לכל תפקיד נדרש. בעיקר, אומרים הוריו, כמעצב תאורה.
איך נולד המיזם?
עזרא "ההשתתפות ב"רשימת שינדלר", חוללה בי מהפכה של ממש. כשחזרתי לארץ מפולין התחלתי להיפגש עם אנשים שצולמו למתן עדות על מה שעברו במלחמת העולם השנייה, בדרך כלל בפרויקט של שפילברג, "המכון לתיעוד ויזואלי של ניצולי השואה". מצאתי, שאחרי מתן העדוּת, הם נשארים לבד. הטלטלה שהם חווים, כזו המחזירה אותם לימים איומים, כואבים, לפצעים שלעולם לא יגלידו - אין להם שום דרך טיפולית לעבד את הזיכרון שהם חשפו ונחשפו אליו, אחרי ששנים טמנו אותו עמוק בפנים. אמרתי לעירית, שאנחנו מוכרחים לחשוב על דרך טיפולית, שתקל עליהן. הרקע והילדות שלנו שאבה אותנו לנושא. שתי אחיות של אבי עם משפחותיהן בפריס, משפחה אחת נלקחה ונרצחה באושוויץ-בירקנאו, ומשפחה שנייה, אם וחמישה ילדים, הוסתרו בעליית-גג ושרדו. אצל עירית, המצב היה יותר דרמטי..."
עירית: " אני דור שני לשואה, אמא הייתה בת 17 באושוויץ- בירקנאו, אבא היה בתנועת הבריחה של "הנוער הציוני". גדלתי בבית שבו אמא רצתה לספר, ואילו אני- לא רציתי להקשיב. היה לי קשה מדי עם הספורים האלה. ולכן, לא בקלות הסכמתי לצאת לדרך עם עזרא. עם זאת, הבנתי את חשיבות הפרויקט. אני בוגרת תואר שני בטפול באמנויות, והיכולת שלנו, יכולת בת שנים, לעבוד ביחד כזוג, הבשילה לכדי מימוש הרעיון שעזרא חשב עליו. החלטנו לנסות, התחלנו במקום שבו ביצענו ממילא עבודה קהילתית, בחולון. אחת המשתתפות הייתה מחוברת לשורדי שואה, והיא אספה לנו את מי שהכירה. לשמחתנו, שלא לאמר לתדהמתנו, הגיעו איתם נכדים, וזה היה כל כך מרגש ומוצלח, שהבנו שהמפתח להמשך, הוא השילוב הבינ-דורי. בין השורדים, לבני נוער... אנחנו מפגישים שורדי- שואה עם בני נוער בכל הארץ, במפגשים שבועיים, נתמכים ע"י "וועידת התביעות", המטפלת פיננסית בשורדי השואה, ו- "אשל-ג'וינט" ישראל, שבתחום אחריותם פיתוח תוכניות קהילתיות לקשישים בישראל, במקביל, הקמנו עמותה, המגייסת כספים בכדי להפעיל את הפרויקט".
לא כולם שורדים
דגן את דגן בנו פורמט, "תיאטרון עדוּת-לספר כדי לחיות"שכבר רץ במדינות שונות בעולם, וכבר הוזמנו לכבד בנוכחותם סיום פרויקט בניו יורק ובקליבלנד, כאשר על הפרק מתוכננת נסיעה לאוקראינה לאותה מטרה. עזרא: " לפגישות שאנחנו מנחים, מגיעים בדרך כלל 15 שורדי שואה ו-15 בני נוער. לא תמיד כולם נשארים עד לסוף התהליך, יש שורדים הנוטשים באמצע בשל נסיגה פיזית וקוגניטיבית, לא פעם נפטר מישהו באמצע הפרויקט, ומהצעירים שמגיעים גם לא פעם עוזבים כמה שמוצאים את הנושא קשה להם במיוחד".
הפגישות המתקיימות פעם בשבוע אורכות שעה וחצי, ונמשכות בין עשרה חודשים לשנה. כך קורה, שהשניים מנחים במקביל בין ששה לשמונה פרוייקטים בשנה, במקומות שונים בארץ. בנוסף לעדויות הנשמעות בפגישות, כל פרויקט מסתיים במחזה אותו כותבת ומביימת עירית, כאשר תלמידי בית הספר הצעירים (כיתות ח'-ט') הם השחקנים. עירית "כל התלמידים שהשתתפו בפרויקט "תיאטרון עדות" במשך השנה עולים על הבמה, שעליה יושבים כל משך ההצגה גם השורדים. התפאורה מינימליסטית, ולמחזה סיום הפרויקט מוזמנים תלמידי בית הספר בגיל המתאים, זאת לאחר מפגש שאנחנו מעבירים להם, ומסבירים מה מצפה להם לפני הצפייה בהצגה. כי זה אינו תיאטרון רגיל. זה מסמך תיעודי לא פשוט, המועבר בכלי תיאטרון" .
התיאטרון ככלי טיפולי
להצגה מגיעים גם בני משפחה, היא אורכת עד שעה ורבע ללא הפסקה ומלווה בשירים המולחנים – כאמור- על ידי הבן עמרי. לדברי המנחים, השירים, שברובם נכתבו על ידי לאה גולדברג ואברהם סוצקבר והמוסיקה, מעדנים את הסבל שעולה מן ההצגה, ומבחינתם המוסיקה היא כלי טיפולי נוסף, העוזר לצפות במתרחש על הבמה. עזרא מפיק את ההצגה, ואחראי על הפקת תוכניה המעוטרת בצילומים, ציורים, דפי ביוגרפיות, ושאר ממצאים מאותם הימים, שהוא מלקט באיסוף בלתי פוסק.
לא כולם שורדים
עירית " עד כמה שידוע לנו, ברוב המקרים הקשר נשמר, אבל כמובן אין חוקיות. לאחרונה שמענו על נערה שטסה לחו"ל, ולפני שטסה לחופשה שלחה ברכה מצולמת מכל משתתפי הפרויקט לאחת השורדות ליום הולדתה. חשוב לציין, כי מדובר בשנה מאד אינטנסיבית, שבה התלמידים הצעירים עוברים מסע מטלטל. אנחנו מלווים בפסיכולוגית קלינית , דר' צביה זליגמן, המייעצת לנו ומדריכה אותנו, ואנו כל הזמן עם אצבע על הדופק. בוחנים את המשתתפים, הן המבוגרים והן הצעירים, ומשגיחים שהעדויות לא יהיו מאד מזעזעות. יש ניצולים, שזו להם הפעם הראשונה שהם מספרים את סיפורם, וזה פורץ מהם ללא סנן. וזה מובן, אבל אנחנו עוצרים ספור שנשמע לנו מאיים מדי".
איך אתם עוברים את ההנחיה הלא פשוטה הזאת?
עזרא :"גם לנו, למרות שאנחנו עוסקים בפרויקט כבר שנים רבות, זה לא פשוט. ירון, הבן שלנו, קורא לי "שואבא"... זה אומר הרבה...מן הסתם אנחנו "לוקחים את העבודה הביתה", כי זה כל כך משתלט, שואב. ואחרי כל השנים, אני עדיין מחפש תשובה לאיך אדם יכול לעשות ככה לאדם אחר. למזלי, יש לי לאן לברוח, לתיאטרון, לקאמרי. אני משחק כיום ב "שלוש אחיות" ב"כטוב בענייכם", "מהומה רבה על דבר", עירית משחקת מידי פעם בהצגות ילדים, וזו הבריחה הקטנה שלה מהמציאות הזו".
עירית: "אני מרגישה שזה התיקון שלי. אני כל כך מצטערת שלא הקשבתי למה שאמי רצתה לספר. ממש מרגישה אשמה שלא האזנתי לה. וכן, אני דבקה בפרויקט הזה. לשמחתי, לאחרונה מגיעים למפגשים גם בני הדור השני לשואה, המעגל מתרחב, וקיימת תחושה אדירה של נתינה מאד מנחמת. מה עוד, שניתנה לי הזכות לכתוב בכל פעם מחזה שונה, לביים אותו. זו הנחמה שלי. מדובר בתיאטרון, שהוא אהבה גדולה של שנינו. ותיאטרון, הוא כלי אדיר להעברת חוויות"
"תיאטרון הוא בגדר חוויה למי שעוסק בו, הוא כלי טיפולי כאשר הוא משתמש בכל מה שהתיאטרון מציע- שחקנים, תפאורה, במה, תלבושות, מוסיקה, תאורה. כל זאת בכדי להעביר סיפור וכמובן גם מסר. במקרה הזה, מסר היסטורי, רגשי, חשוב מעין כמוהו. בעזרתנו הצנועה, בני נוער, שורדים, בני הדור השני נחשפים לספורים שעוד מעט ייעלמו מן העולם".
זכור לכם פרויקט מיוחד ?
עזרא: "הגיעו לארץ שורדי שואה, שעברו את הפרויקט בקלן, גרמניה. יהודים שעברו את השואה, וחזרו לחיות בגרמניה. לנו היה קשה לראות את האנשים האלה, שחזרו לשם..., ועד היום אני לא מבין את ההחלטה הזאת. איך חזרו לחיות את החיים שם? להקים שם משפחות... לגופו של ענין, הם עברו שם את הפרויקט בהנחיה של במאית יהודייה-רוסייה, והגיעו לארץ עם בני הנוער הגרמנים, שעברו את השנה יחד איתם. כאן, הם הציגו בגרמנית את מחזה הסיום שלהם, ואנחנו הצגנו את מחזה סיום הפרויקט שלנו. היה תרגום לשתי השפות על מסכים, והיה ערב מרגש במיוחד, עם כל המורכבות שבו".
הכתבה פורסמה בירחון "החיים הטובים" גיליון דצמבר 2018
תיאטרון עדוּת- לספר כדי לחיות תוכנית בין-דורית-ארצית בתהליך חינוכי-טיפולי
"אות המופת החברתי" 2010 כנס ישראל- שדרות לחברה "פרס משואה לחינוך" 2013 משואה המכון הבינלאומי להוראת השואה