לפני כמה ימים נפגשנו עם עורכת העיתון לבלוב – עיתון יהודי לוב. כמובן שהנושא המתבקש שעליו דברנו הוא נושא תאטרון עדות. אני חושבת שברגע זה שמנו לב עד כמה הפרויקט משמעותי והבנו שזאת חוויה שלא תעזוב אותך ותלך איתך לאורך כל החיים. בפגישה נשאלנו על התיאטרון, על התהליך וכולנו הגענו למוסכמה אחת: לא משנה כמה התאמנו, אם זה בפעם הראשונה או העשרים, כל פעם מחדש עברה בגופנו צמרמורת מסיפורם הכאוב של שורדי השואה. גטו, מחנה ריכוז, מחנה עבודה, צעדת מוות. כל המושגים הנוראים הללו מגולל את סיפור חייהם של המבוגרים איתם עבדנו, אותם מבוגרים שלמרות כל מה שהם עברו בחיים, לא הצליחו לשבור את רוחם וזהותם היהודית וכיום הם מוכנים לבוא ולספר לנו, לדור העתיד. שמחנו שניתנות לנו עוד דרכים להעביר הלאה את כל מה שקיבלנו, והפעם ניתנה לנו הזדמנות לחשוף את יהודי לוב לפרויקט הכה חשוב אליו גם אנחנו נחשפנו ונכספנו לפני שנה. הבנו שאנחנו באמת הפכנו לנושאי הלפיד. בכל מקום ובכל זמן אנו מזכירים שהשתתפנו בפרויקט ושיש גם לנו מה לומר. הפרויקט העניק לנו כלים וכעת תפקידנו הוא להשאיר את השואה בדפי ההיסטוריה על מנת שלא ישכחו את סבל העם היהודי. הפרויקט מעניק לנו את ההזדמנות לגבור על מכחישי השואה ולכן אנו ממשיכים מסורת יומיומית בכדי לא לשכוח ולזכור בכל הכוח את מייסדי א"י, מייסדי המולדת ומייסדי הציונות שכל כך רצו לעלות לא"י אך האכזריות האנטישמית מנעה זאת מהם. ועל כך- תודה. תודה לכל מי שתרם לפרויקט, תודה למבוגרים, לכל הקבוצה, לעיתון לבלוב שנתן לנו את המקום לבוא והשמיע את קולם של בני הנוער והמבוגרים כאחד ותודה מיוחדת לכם עזרא ועירית דגן שנתתם דחיפה לכל העניין והיום אפשר לראות את התוצאות הכל כך חשובות לבניית העם היהודי.
