חברי וידידי היקרים וחברי עמותת תיאטרון עדות היקרים,
במעמד כניסתי לתפקיד המכובד והמחייב של יו"ר עמותת "תיאטרון עדות" ברצוני להודות בראש וראשונה לחברי העמותה על האמון שנתנו בי ולגברת שושנה לוי שכיהנה בתפקיד זה מאז הקמת העמותה, על העבודה הברוכה שעשתה בחוכמה, בנאמנות, וברגישות רבה.
התוודעתי לתיאטרון עדות בשנת 2005 כאשר אמי, אירה מובשוביץ השתתפה בפרויקט שהתקיים בעיר הולדתי ומגורי הורי עד היום- חדרה. הגעתי לראות את ההצגה מירושלים, ביום חמישי בערב, סחוט בסיום שבוע עבודה, קצת לצאת ידי חובה, (אמא ביקשה שאבוא...) ומבלי לדעת מה מצפה לי. אמנם שמעתי מאמי בכל תקופת השתתפותה בפרויקט את חוויותיה מהקשר עם הילדים ועם הניצולים האחרים ומהעבודה המיוחדת שעושים עירית ועזרא דגן, בעזרת כלים מתחום התיאטרון, אך עדיין לא הצלחתי לדמיין את מה שאראה. לאחר שעה של מחנק בגרון התחלתי להבין שמה שהוצג על הבמה הוא בעצם שיקוף תמציתי ומרגש של הדינמיקה העמוקה והחיבור המיוחד שהתרחש במשך שנה שלמה בין צעירי שנות האלפיים לבין ניצולי השואה שהצעירים ביניהם עברו כבר מזמן את גיל השבעים. ההצגה הייתה למעשה סיכום העבודה והצגה בדרך כל כך אמיתית ומרגשת את סיפורי ההישרדות של תשעת הניצולים החדרתים שאת רובם הכרתי מילדותי אך לא היה לי צל של מושג מה עברו אנשים אלה בצעירותם ואיך הצליחו לשקם את חייהם ולהקים משפחות למופת ולחיות חיים מלאים.
בדרכי חזרה לירושלים לאחר ההצגה הודעתי בטלפון לבני כי אנו מתייצבים למחרת היום לחזות בהצגה שתוצג בבוקר בפני תלמידי תיכון חדרה. למחרת ישבנו שנינו באולם בעת שהתלמידים החלו להיכנס. האולם רעש וגעש והתלמידים עסקו בשיחות רועשות, צחקו והתבדחו ביניהם. חששתי שהאווירה הצוהלת הזו תשרור גם בעת ההצגה. חשבתי על אמי ומה יקרה אם באמצע סיפורה הילדים יצחקו חלילה או ידברו ביניהם.
ההצגה מתחילה ודממה מוחלטת משתרעת. במשך שעה אין תזוזה ואין כל רחש באולם.
בסיומה נעמדו התלמידים, דמעות בעיניהם ומחאו כפיים ממושכות. לא הצלחתי להתאפק. בכיתי שוב. ראיתי במו עיני את הנוסחה הנכונה להחדיר בדור הצעיר של היום את התובנה מהי השואה ומה עברו אנשים אלה החיים בתוכנו ונושאים משא כבד על ליבם. לא שיעורי היסטוריה, לא הרצאות ונתונים מספריים אלא הקשבה לסיפורים האישיים ונגיעה באנשים - הניצולים החיים בינינו. הסיפורים מתחברים לתמונה ומעבירים את מורשת השואה בצורה הנוגעת בדור הצעיר.
עירית ועזרא היקרים, במקצועיותכם ורגישותכם ובמסירות אין קץ השכלתם להקים פרויקט אדיר זה ולהפיצו בכל רחבי הארץ.
העבודה החינוכית והטיפולית המעמיקה והשיטתית שמבוצעת במשך שנת לימודים שלמה עם הנוער והניצולים מכתיבה באופן טבעי מספר יישובים מוגבל בהם ניתן לבצע את הפרויקט בכל שנה. יותר מכך, הכוחות הנפשיים והמשאבים הנדרשים עבור סיכום הפרויקט בהצגה חווייתית של התהליך שעברו הניצולים והילדים וכמובן אתם יחד איתם, הם רבים ומורכבים.
בקטע זה אני רואה את שליחותי- הבאת המעשה של תיאטרון עדות למספר הגדול ביותר האפשרי של צעירים ובני נוער שאינם מעורבים בפרויקט. כלומר למקסם את מספר ההצגות בפני הציבור הכללי עד לשיא יכולתכם לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.
זה יחייב אותי לפעול כדי לנסות ולהבטיח את היכולת הכלכלית להציג בכל ישוב את מספר ההצגות האופטימלי שיהווה מסה קריטית באמצעותה יופץ הנושא גם לצעירים שלא הצליחו לצפות במסגרת 2 ההצגות המתוקצבות כיום לכל יישוב. אני מאמין שבדרך זו נגדיל בצורה משמעותית את החשיפה לנושא והפצתו ובכך נמשיך לקיים את הפרויקט האדיר והחשוב הזה
הנקרא "תיאטרון עדות".
אנו קורא לכם חברי וידידי בראש וראשונה להגיע לצפות באחת ההצגות הקרובות ולאחר מכן אודה לכם אם תצטרפו כחברים לעמותה. אשמח לקבל כל עצה או סיוע שתהיו נכונים להגיש לי וכמובן תרומתכם לעמותה תתקבל בברכה גדולה.
בברכה
ישראל מובשוביץ
יו"ר "תיאטרון עדות"
