הדרמה היא אבן הבוחן של המסע: כמה בכית. במקרים רבים המורים יוצאים מותשים, והתלמידים משתעממים. ספר שפרסם לאחרונה אנתרופולוג מספק הצצה יוצאת דופן למרוץ שבין אושוויץ לטרבלינקה, ולהתפרקות אחר כך במלון
כותרת המאמר הזו היא פרפרזה על כותרת של מאמר מכונן מאת חוקר הספרות הפולנית יאן בלונסקי, שנכתב ב–1987: "פולנים מסכנים מביטים בגטו". הכותרת ההיא בתורה, נלקחה משירו של צ'סלאב מילוש, "נוצרי מסכן מסתכל בגטו", שנכתב ב–1943. בלונסקי קרא במאמרו לחשבון נפש של האומה הפולנית על יחסה ליהודים לפני השואה ובמהלכה; להתבוננות בניכור, בעוינות בדחייה של היהודים מהחברה ומהמדינה הפולנית, להכרה באנטישמיות ובשנאה כלפיהם. הוא ביקש להפסיק את ההתבכיינות והמסכנות שבה הפולנים מתבוננים על קורותיהם בתקופת הכיבוש הגרמני, ולהתחיל דיון כן ואמיתי על יחסם ליהודים.
פולין משקיעה מאמצים בהדגשת הסבל הפולני במלחמת העולם השנייה, תוך הקטנת הדיון בשואת היהודים. ממשלת ישראל מתעלמת בינתיים מהמגמה, אך עלולה למצוא עצמה חסרת אונים נוכח שינויים בזיכרון הקולקטיבי לגבי השואה
במודעה שמתפרסמת היום על ידי ראשי ממשלות פולין וישראל אין זכר לנושא של הרכוש היהודי הרב שפולין מחזיקה בתוקף חוק נאצי.
כמה וכמה פוסטים שלי הוקדשו לנושא הרכוש היהודי הציבורי והפרטי בפולין, אשר לפי הערכות שונות נאמד בעשרות מיליארדי דולרים, שכן יותר משליש מכלל הנדל"ן במדינה זאת היה שייך ליהודים. באחרון שבהם ציינתי כי להערכתי החוק הפולני לגבי מצבם של הפולנים בשואה חוקק לא רק כדי לטהר את הפולנים אלא כבסיס לבקשת פיצויים מגרמניה,שלא רק היהודים סבלו אלא גם הפולנים. ובכך עוסק בין השאר החוק, ובעניין זה אין לנו כל השגות. והנה לאחר שהפרלמנט בפולים תיקן, במקצת ולא במהות, את החוק הזה,לצערי בברכת ראש ממשלת ישראל, מיד אחרי כן באה הודעתו של ראש ממשלת פולין על הפיצויים שפולין תדרוש מגרמניה.
יולי תמיר נפגשה עם נשיא פולין לפני כמה שנים והסיקה כי הפולנים כקורבנות, מעולם לא הכריזו מלחמת שמד על היהודים וכי הם זכאים בחלוף השנים לכתוב מחדש את ההיסטוריה של האומה הפולנית המובסת. המאמר התפרסם לרגל החקיקה הפולנית החדשה, שאושרה בפרלמנט ולפיה תוטל ענישה חמורה למי שידבר על פשעי העם הפולני בשואה ויכנה את מחנות המוות כמחנות "פולנים".
הסיפא ברור – המחנות היו גרמנים ותכנונם התבצע באופן מוקפד על ידי המשטר הנאצי. עם זאת, העם הפולני - הקורבן המובס, פשע בתקופת השואה ! מעטים סייעו ליהודים.
הגם שהפולנים הם קבוצת הלאום הגדולה ביותר מתוך כלל חסידי אומות העולם שהוכרו עד היום (6706 על פי אתר יד ושם), אל נשכח ששם חייתה הקהילה היהודית הגדולה באירופה.
רבים מבני העם הפולני ששו לסייע לנאצים והיו אף "צדיקים מן האפיפיור". האפיפיור בחר לשתוק אך הפולנים (כמו גם האוקראינים והליטאים למשל) בחרו לעמוד מנגד, להשפיל מבט ואף להירתם למלאכת ההדרה מהחיים הציבוריים, הריכוז ואף ההשמדה.
ההחלטה בפולין אינה חידוש ביחס הפולני להיסטוריה של התקופה האפילה בתולדות האנושות. בפולין ארץ מולדתו, ההיסטוריון פרופ' יאן טומאש גרוס מוצג כאויב המדינה וכ"שונא פולנים", מאז פרסום ספרו "שכנים". גרוס חשף בספרו עדויות ממקור ראשון על הטבח שבצעו תושבי העיירה הפולנית ידוובנה ב- 1,600 שכניהם היהודים.
הפולנים העלו באש באסם המקומי את בני עיירתם, ללא הוראה או סיוע של הנאצים. גם את המאורעות בקיילצה שנערכו ביולי 1946 למעלה משנה לאחר חיסול המשטר הנאצי בגרמניה, הפולנים וודאי לא רוצים לזכור. כיצד אומה כה מנומסת תזכור המון מוסת שהתקיף 163 שורדי שואה ששהו בבית הועד היהודי ורצח 42 מהם?
אני מבקשת לקרוא למשרד החינוך לבחון מחדש לנוכח החקיקה הפולנית החדשה, את המסעות לפולין. מטרת המסעות הללו נידונה בעבר בהרחבה ונימוקי הביקורת על המסעות כבר נטחנו עד דק. אולי דווקא הפרלמנט הפולני בנימוקיו יכול לסייע לנו בהארת פן אחר. מדריכי המסעות הללו מעתה ייחשבו עבריינים במידה ויספרו את הסיפור המורכב ויתארו את מלוא התמונה, שלפולנים ממש אינה מחמיאה. די למסעות לפולין שהפכו לטיולים שנתיים של שכבת יב', מהם נהנים מערכת תיירות משומנת של חברות תעופה, בתי מלון, מערכות הסעדה ואפילו מפעילי שירותים ציבוריים.
אני מורה להיסטוריה בבית ספר בחיפה הקרוי על שם הרב ד"ר ליאו בק, שבתקופת עליית הנאצים לשלטון הנהיג את הנציגות הארצית של היהודים הגרמנים. ליוויתי כבר ששה מסעות לפולין. בעקבות לקחי, לפני שלוש שנים הצעתי למנהלי חלופה - מסעות לתלמידים שוחרי היסטוריה לברלין. בברלין, חיו היהודים כאזרחים נאמנים לגרמניה.
שם עלה לשלטון המשטר הנאצי, שביטל באבחת חקיקה מזורזת מלווה בטרור את הדמוקרטיה, שתכנן וביצע את המלחמה וששטף את עמו באידיאולוגיה שהכשירה את הקרקע לחיסול כל התנגדות מבית ולתכנון חיסול יהדות העולם.
ברובע אחד של ברלין, שוכנת וילה ואנזה שם נתפרו פרטי הוצאתו לפועל של ה"פתרון הסופי". ברובע אחר שוכן מחנה זקסנהאוזן ששימש כאבטיפוס של מחנות הריכוז ולידו שכנה מנהלת הפיקוח של כלל מחנות הריכוז של הרייך. ברלין מתמודדת בגבורה לטעמי עם זיכרון הרייך השלישי והשואה. ברחבי העיר פזורים אנדרטאות ומוזיאונים לזכר היהודים וקורבנות נוספים שנרדפו על ידי הנאצים, לזכר השילוחים, לזכר החקיקה הנאצית, לציון מבני השלטון, לזכר האופן בו ממשל טוטליטרי הצליח להשתלט על עם נאור ועוד, ועוד.
הממשל הגרמני העכשווי משדר "גרמניה אחרת" שמבקשת לא לשכוח אלא לזכור ולהזכיר. להזכיר לכולנו וגם לעצמו, עד כמה הדמוקרטיה היא שברירית אך יקרה, עד כמה חזק ומאיים הוא כוחם של אידיאולוגיה דורסנית, טרור והמון מוסת ועד כמה היסטוריה אינו רק שיעור בבית ספר או חומר לבגרות אלא שעור בעל לקחים לחברה.
לשם בחרתי לנסוע עם תלמידי, התוודענו למסע חייו של הרב ליאו בק והפכנו ביחד את ברלין למרחב לימודי משמעותי.
ירושלים מבקשת לזכור ולהזכיר. ברלין בחרה להנציח. פולין בוחרת לשכתב. הבה נחשוב כיצד אנו- מדינת ישראל ומערכת החינוך, תורמים להנצחת זיכרון השואה על כל ממדיה ומורכבותה ולא נותנים את היד לסוג החדש של הכחשת השואה, גם אם היא נכתבת על ידי המובסים.
דפנה הרן היא מורה ומחנכת בתיכון ליאו-באק בחיפה
פורסם בעיתון הארץ
ינאי רווה, מנחה בערוץ טלוויזיה מסחרי, מתרגש. בתוכניתו "דיבור צפוף ודי!" מתארחת הערב ניצולת שואה. רבקה פלדמן, בת 89, איבדה במלחמה את משפחתה והיא עצמה היתה כלואה באושוויץ. אחרי המלחמה עלתה לארץ והביאה לעולם ילדים ונכדים. בעלה הלך לעולמו והיא גרה עכשיו ברמת גן. רווה מצלם סלפי אתה, שואל, "זה באסה להיות ניצולת שואה?" ומבקש: "ספרי לנו במשפט מה עבר עלייך בתקופת השואה, כביכול". אחר כך הוא משחק אתה משחק אסוציאציות, מאיץ בה "לענות מהר, בלי לחשוב" ומברר, "אם לא היתה שואה, איפה היית היום?"
השיר "שתיקות" הינו שיר שואה אשר חותמה של השואה טבוע בו הן בתוכנו והן בצורתו. מחברו הוא ניצול שואה. החוויה המתוארת בו היא מסמלי השואה. קעקוע מספר אישי על זרועם של האסירים היהודיים במחנה ההשמדה אושוויץ, ובו מילות צופן, קוד המייחדות את שירת השואה.
בפתיחת "1945"המצוין של פרנץ טורוק (הונגריה, 2017), יורדים מן הרכבת שני גברים, קשיש וצעיר, מבקשים להעמיס על עגלה הרתומה לסוס שתי תיבות גדולות, ספק מזוודות ספק ארונות קבורה, ובעצמם הולכים ברגל אחר העגלה אל הכפר ההונגרי הסמוך. השמועה מתפשטת בכפר: "הם חזרו". "איזה מין זרים?" שואל המוזג בבר־מסעדה המקומי. כתשובה, שומר תחנת הרכבת מצייר באוויר אף גדול ליד אפו. "הבנת?" העריכה מצליבה בין השיחות בתוך הכפר, עמוסות החשד, הטינה ("מה בשם שמים הם רוצים? נקמה? להראות את הסחורות שהביאו בכל רחבי הכפר?") והאשמה ("הם נתנו לנו את הבית כחוק... אני לא עוזבת את הבית!"), לבין שתיקתם של השניים, ההולכים בחוצות הכפר בלי שיהיה ברור מה מעשיהם ולשם מה הגיעו.
הם חצו גבולות ללא רשות וגרמו בכך לבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות רציניות. ניסו לעצור בעדם, אבל הם המשיכו להגיע, עד שלבסוף הגבול התייצב וההסתננות המזעזעת נפסקה. לא, זה לא סיפור על פליטי רצח העם בדארפור וזוועות הדיקטטורה האריתריאית שהגיעו לישראל. זהו סיפור הבריחה של יהודים בין 1945 ל–1947. כרבע מיליון בני אדם ברחו כך, והיו מסתננים בלתי לגליים. נורא, לא? במקרה שלהם לא היתה מדינה שלישית שהיתה מוכנה "לקלוט" את הפליטים תמורת הסכמים ביטחוניים ואחרים.
מאחורי עמדתה הצנועה של רות בונדי מסתתר קורפוס שלם של יצירה תרבותית מוקפדת שקשה להפריז בחשיבותו העקרונית והמעשית לתרבות הישראלית