מאת: אבנר שפירא
"הצד האכזר ביותר בַּאכזריוּת הוא שבירת צלם אנוש של הקורבן לפני שמשמידים אותו. והקשה במאבקים הוא להישאר אנושי במקום שאין בו אנושיות" – כך כתבה ניצולת השואה היהודייה-פולנייה יאנינה באומן בספר הזיכרונות שלה, "חורף בבוקר". "הבחירה" של אדית אווה אגר מצטרף לספרות העשירה של יומנים וספרי עדות המתארים חוויות אישיות מתקופת השואה, ובמיוחד לאלה מבניהם המעלים על נס את רוח האדם ואת יכולתו למצוא תעצומות נפש חרף הנסיבות החיצוניות הקשות ששררו באתריו הרבים של מנגנון הדיכוי הנאצי אגר מזכירה את החוב הגדול שהיא חבה לפסיכיאטר ויקטור פרנקל, שספרו רב-התהודה "האדם מחפש משמעות" סייע לה לגבש את תובנותיה. בקשר המקצועי והידידותי שהיא רקמה עמו הם עמדו על הדמיון בין ההתנסויות שהיו מנת חלקם באושוויץ: כשם שאגר הצליחה לרקוד לעיניו של מנגלה בזכות יכולתה לדמיין את עצמה מופיעה בבית האופרה של בודפשט, כך פרנקל נאחז ברגעי הייסורים במחשבות על עצמו כאדם חופשי המרצה לסטודנטים שלו על הפסיכולוגיה של האסירים במחנות הריכוז. שניהם הצליחו למצוא מפלט ונחמה בעולמם הפנימי, הרגישו שהם שומרים על חירותם בעצם היכולת לבחור את עמדתם והפיחו בעצמם תחושות תקווה ותכלית.
בדומה להם, ספרי זיכרונות ומחקרים רבים נוספים בחנו את הדרכים שבעזרתן התמודדו אסירים בגטאות ובמחנות הנאציים ושמרו על צלם אנוש במאבק ההישרדות היומיומי. בין היתר, הם עמדו על תרומתן של מחשבות מנחמות על אהובים וקרובי משפחה, על כוחו של ההומור כמנגנון הגנה מפני הזוועות וכדרך להביע התנגדות, על ערכן של תפיסות עולם פוליטיות ואמונות דתיות המונעות צלילה לתהומות הייאוש, וכן על חשיבותם של ביטויי אנושיות וחמלה שהנרדפים נתקלו בהם – מצד אחיהם לגורל ולעתים גם מצד חיילים, אנשי אס-אס ואזרחים במדינות הכבושות.
התבוננות על אימי השואה מנקודת מבט "חיובית", המבקשת לשמור על נימה אופטימית גם בתנאים פסימיים להחריד, אפשר למצוא כבר בטקסטים שנכתבו בימי הרדיפות, הגירושים וההשמדה. ויקטור קלמפרר, בלשן יהודי-גרמני מומר ששרד את שנות המלחמה בעירו דרזדן והצליח להימלט מגירוש, כתב ביומנו כי למרות "זוועת הבלהות של קיומנו... עדיין יש שעות של הנאה והחיים הדחוקים ממשיכים והתקווה אינה פוסקת". יומנה של אתי הילסום, יהודייה-הולנדית שנספתה בשואה, פורסם לימים תחת הכותרת "השמים שבתוכי", המתמצתת את השקפתה: היא דבקה באמונתה כי החיים יפים למרות המגבלות הרבות בימי הכיבוש הגרמני של ארצה וחרף בריאותה הרופפת.
גם בשנים האחרונות ממשיכים לראות אור חיבורים חדשים של ניצולים המחזיקים בעמדות דומות וכמו אגר, אף הם המתינו עשורים עד שכתבו את זיכרונותיהם. אחד מהם, אדי ג'אקו – שמת באוקטובר האחרון בגיל 101 – היה בן 100 כשהוציא את האוטוביוגרפיה שלו, "האיש הכי מאושר בעולם", שבה הוא מאדיר את טוב הלב האנושי ואת העזרה ההדדית שבזכותם שרד באושוויץ ושיקם את חייו. "גופנו הוא המכונה הכי משוכללת... אבל הוא לא יכול לפעול בלי רוח האדם שבו", כתב ג'אקו. "אנחנו יכולים לשרוד כמה שבועות בלי אוכל, כמה ימים בלי מים, אבל בלי תקווה, בלי אמונה במין האנושי, נשבר".
פורסם בעיתון הארץ - גלריה 4.3.22
