"פני יאנוס" הוא רומן בלשי שמתרחש בפריז מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. המחבר עמית ורשיצקי מסביר בראיון מה מרתק אותו כל כך באנטישמיות השטנית של תורת הגזע, ואיך הכתיבה על היסטוריה מאפשרת לו להרגיש שהוא חלק ממנה
מאת: גילי איזיקוביץ
פורסם בעיתון הארץ, גלריה מרץ 2022
אוטו ראן היה ארכיאולוג וסופר גרמני שהקריירה שלו וחייו קיבלו תפנית לא צפויה בשנות ה–30 של המאה ה–20. במסגרת מסע החיפושים שלו אחר הגביע הקדוש, אותו הכלי שממנו כביכול שתה ישו בסעודה האחרונה ושבו נאגר דמו, הוא הגיע לפינות נידחות של אירופה. קיומו של הגביע הקדוש מעולם לא הוכח, וראן, או כך לפחות הוא האמין, מצא רמזים למקום הימצאו — שהוצפנו בפואמה "פרציפל" שנכתבה במאה ה–13 בידי וולפרם פון אשנבך. את הגביע עצמו הוא לא הצליח לאתר מעולם, אבל הספר שכתב בנושא משך את תשומת לבו של היינריך הימלר, ראש האס־אס ולימים האיש השני בכוחו בגרמניה הנאצית. הימלר, שטיפח אובססיה לספירטואליזם, אימץ אמונות פגאניות והעסיק אסטרולוג אישי, התרשם עמוקות. עד כדי כך, שלא אמו היהודייה של ראן ולא חייו כהומו מחוץ לארון, הפריעו לו מלגייס אותו לאס־אס ולצרף אותו למכון המחקר שהקים.
סופו של ראן היה טרגי. הוא הוצב במחנה הריכוז דכאו, שם נדרש לשמור, בין השאר, על אסירים הומואים. בשנת 1938 התפטר משורות האס־אס ולאחר מספר חודשים התאבד. המחקר שלו, שהתמקד כאמור במציאת הגביע הקדוש של ישו, מהדהד בספר "פני יאנוס", רומן בלשי מורכב ומתעתע שראה אור לאחרונה (הוצאת כרמל). עבודתו של ראן אינה היחידה שמצוטטת שם. הימלר ושאיפותיו הרוחניות מופיעים בספר בהרחבה, וכך גם אישים רבים אחרים שקיבלו ערכים בוויקיפדיה ומוכרים לכל חובב היסטוריה. עבור המחבר, ההיסטוריון ד"ר עמית ורשיצקי, זה היה שעשוע אינטלקטואלי מתבקש. את "פני יאנוס" כתב במקביל לעבודת הדוקטורט שלו, שבה חקר את תפישת העולם הפילוסופית והרוחנית שביסוד הנאציזם. גם עבודת הדוקטורט הפכה לספר: "המטפיזיקה של הגזע", שיצא בשנה האחרונה. לא מפליא, אם כן, שמה שמופיע במחקר עם סימוכין מדעיים, חזר למופע נוסף בפרוזה. חלק מהדמויות בספר הן היסטוריות אך גם הדמויות המומצאות מדברות בציטוטים שורשיצקי שאל מתעודות ומסמכים.
היו טקסטים שלקחתי וערכתי, ונכנסו אל הספר מתוך תעודות היסטוריות, נאומים וכתבים", הוא מספר. "הרבה מהתיאוריות והדיונים האינטלקטואלים והאידאולוגיים לקוחים משם. הרבה מהמידע בספר לקוח מהכתבים של ראן על הגביע הקדוש ומעוד כתבים של נאצים איזוטריקנים כאלה ואחרים. מעבר לעלילה הבדיונית יש שם אמיתות היסטוריות. הן לפעמים נראות לא פחות בידיוניות, אבל מעוגנות בטקסטים היסטוריים".
גיבור או משתף פעולה
פריז, המנסה להשתקם אחרי מלחמת העולם השנייה, היא המקום שבו מתרחשת עלילתו של "פני יאנוס", ספר שנכתב כאילו בעידן אחר, אפור וקודר כמו חודש נובמבר שבו מתחילה העלילה. הגיבור הוא חייל אמריקאי ששירת בחזית הגרמנית והתגלגל לפריז, בהתחלה למשרה בשגרירות ואחר כך ככתב של עיתון שיוצא בארה"ב. חייו מסתבכים אחרי שהוא חושף כי גיבור צרפתי של תנועת ההתנגדות היה למעשה משת"פ של הנאצים, ובמקביל גם מתאהב באישה שכדאי לו לשמור ממנה מרחק. לצד כל אלו מתקיימים בספר דיונים ארוכים על הרוע הנאצי ועל רוע בכלל, על תפישות רוחניות ופילוסופיות ועל הקשר ביניהם. אותה אישה נחשקת היא השער שדרכו מתגלגלת העלילה שכוללת שפע של אלימות, רצח ומאבקים יצריים בין כתות נוצריות. לא תמיד ברור אם הטקסט מתעניין יותר באירועים העלילתיים או בתשתית הרעיונית שמציע ורשיצקי — שמעיד על המשיכה שלו עצמו למושאי מחקרו. חקר הנאציזם מלווה אותי מאז שאני ילד אבל ילדים ישראלים, בטח בני הדור השלישי, גדלים עם סקרנות ומטען מלא רגשות מעורבים כלפי הנושא הזה. השואה לא נכחה בבית שלי, אבל כן בחיים בהקשרים יותר רחבים וזה התחיל מאז".
יש הרבה מן המשותף בין הספר המחקרי שלך והרומן שכתבת.
"מה שמשותף הוא העניין בנפש האנושית. במחקר שלי הרגשתי שאני חוקר היסטוריה אינטלקטואלית של הנאציזם. עבודת הדוקטורט שלי התמקדה ברעיון הנאצי, ביסודות הפילוסופיים שלו, התיאולוגיים שלו, באופן שבו מחשבת הגזע הנאצית מיזגה וחיברה בין רעיונות דתיים ובין רעיונות מדעיים. מה שאני עושה במחקר הוא לנסות להבין את הנאציזם מבפנים, מתוך השפה הייחודית שלו, עולם הסמלים, הדימויים וההקשרים האסוציאטיביים שנקשרו בקטגוריות מושגיות של מחשבת הגזע ושל אידיאל הגזע הנאצי".
לימדו אותנו שהנאציזם עלה כתוצאה מהתרחשויות פוליטיות וכלכליות. אתה אומר שזה לא מדויק.
"סיפרו לנו תמיד שהנאציזם הוא תולדה של משבר פוליטי וכלכלי. לימדו אותנו בבית הספר על רפובליקת ויימאר ומשבר הדמוקרטיה והאינפלציה הדוהרת. אני מסכים עם כל אלו, רק טוען דבר נוסף והוא שהנאציזם היה גם תולדה של משבר ערכי ורוחני, משבר שנולד בתהליכי החילון ומלווה אותנו עד היום. הנאציזם היה ניסיון, והיו עוד — המרקסיזם הוא עוד ניסיון כזה — לנסח מערכת ערכים חדשה, שלא מבוססת עוד על ערכים דתיים, על ערכים אבסולוטיים של טוב ורע, אלא על תפישות ביולוגיסטיות. על הטבע, על הגזע ועל הדם".
"חקר הנאציזם מלווה אותי מאז שאני ילד אבל ילדים ישראלים, בטח בני הדור השלישי, גדלים עם סקרנות ומטען מלא רגשות מעורבים כלפי הנושא הזה"
ורשיצקי בן 45, יליד חיפה שחי בשנים האחרונות עם זוגתו ושתי בנותיהם בברלין. כיום הוא עסוק בכתיבת פוסט־דוקטורט כעמית מחקר במרכז להיסטוריה של המאה ה–20 באוניברסיטת פרידריך שילר ביינה, ובנוסף הוא עמית מחקר גם במרכז הבינלאומי לחקר אנטישמיות באוניברסיטה העברית בירושלים. פרט לכתיבה מחקרית וספרותית (שתיהן זיכו אותו לאחרונה בפרסים: פרס גולדברג לספרו המחקרי ופרס שר התרבות ליצירה ספרותית), הוא גם מוזיקאי שהוציא אלבום ועובד על אלבום נוסף. כשמדובר במחקר שלו, נדמה שהוא אוחז ברעיונות שמתנגדים לתפישות הרווחות על הצדדים הרוחניים של הנאציזם.
אתה שואל איך עם מקבל על עצמו אידאולוגיה כזאת, והתשובה שאתה מוצא היא שבין שתי מלחמות העולם הגרמנים ראו את עצמם כמי שניצלו ברגע האחרון מאפוקליפסה. כשהם ניסו להסביר לעצמם מה קרה, הם אמרו משהו כמו "התרחקנו מהייעוד שלנו כעם". כדי לחזור לייעוד הזה, הנאציזם הציע מין וולגריזציה של רעיונות מדעיים שהיו נפוצים אז.
"נכון לגמרי. הנאציזם, ופה יש לי ויכוח עם היסטוריונים אחרים, הוא תופעה גרמנית שיונקת ממסורת ומחשבה גרמנית ייחודית. נכון שהנאציזם ותפישת הגזע מבוססות על רעיונות מדעיים, אבל לא רעיונות מדעיים כמו שאנחנו מכירים אותם היום. בספר המחקרי שלי אני מביא כדוגמה את מושג הביולוגיה. כשהנאצים דיברו על ביולוגיה הם דיברו על משהו אחר, ששונה מהמושג המדעי־נטורליסטי שאנחנו מדברים עליו. הם דיברו על ביולוגיה והתכוונו למושג הוליסטי, לתפישת חיים שרחבה ממה שהמדע מגדיר 'חיים'. במובן הזה היו יסודות מטאפיזיים וספיריטואליים והם הגרעין הלא רציונלי שבנאציזם. כמי שחקר את הגרעין הזה, אני יכול לומר שאי הרציונליזם הזה היה שיטתי ורציונלי לסוגו, ומבוסס על יסודות פילוסופיים מנומקים ועמוקים שהנאצים ניכסו אליהם והתאימו אותם לפרוגרמה הפוליטית שלהם".
"כשהנאצים דיברו על ביולוגיה הם דיברו על משהו שונה מהמושג המדעי־נטורליסטי. הם דיברו על ביולוגיה והתכוונו למושג הוליסטי, לתפישת חיים רחבה ממה שהמדע מגדיר 'חיים'"
הגישה המקובלת היא שלא היתה פילוסופיה נאצית סדורה, שזה היה בלגן של רעיונות.
"יש הרבה היסטוריונים שגורסים שלא היתה אידאולוגיה נאצית, שאין דבר כזה, שהיה כאוס רעיוני, כמו שטען אחד ההיסטוריונים הגרמנים החשובים אי־פעם, מרטין ברושאט. אבל ככל שהעמקתי יותר אל תוך הטקסטים גיליתי שהחבר'ה האלה מדברים בקולות שונים, אבל למעשה אומרים אותו דבר. מדענים, אינטלקטואלים, אנשי רוח ואידיאולוגים. לכולם יש תפישת עולם מגובשת, ברורה וקוהרנטית. כדי להבין אותה צריך להשהות את השיפוט המוסרי, להבין את הדברים מבפנים, להבין את המוטיבציות שלהם, המניעים הרגשיים, ההקשר התרבותי. אחד הדברים הכי מעניינים בסיפור הזה היא ההבנה שלרוע יש פנים ומופעים שונים. הוא יכול להתגלם בצורות שונות ולהופיע בצורות שונות. האנשים האלה לא ראו את עצמם כרעים, הם ראו עצמם כמי שרואים את הטוב. זה המסר האוניברסלי שמחייב אותנו גם לגבי עצמנו. לפעמים אנחנו כל כך מבוצרים בעמדותינו ובתפישות הצודקות שלנו, שאנחנו מפספסים את התמונה השלמה ואת ההשלכות של הרעיונות והאמונות שלנו".
נכון שאסור להשוות
כשורשיצקי מדבר על רעיונות של זהות ולאומיות צפות מאליהן גם נקודות דימיון, ועצם ההצבעה על כך היא מעשה פרובוקטיבי. "הרעיון הלאומי הגרמני, בניגוד לרעיון הלאומי הצרפתי או האנגלו־סקסי, מבוסס על תפישות אורגניות, תפישות של קהילת העם, קשרי דם ורעיון של אומת תרבות, זאת בניגוד לדמוקרטיות הליברליות, ללאומיות הליברלית, שהיתה מבוססת על מודל וולונטריסטי, על אמנה חברתית, על תפישות אזרחיות ולא אתניות של קשרי דם. מה שמכונה לאומיות־אקסלוסיבית מול לאומיות־אינקלוסיבית. לידה לתוך אומה ולא הצטרפות אליה מבחוץ".
זה קצת מזכיר משהו, לא?
"אני חושב שחשוב להשוות וחשוב ללמוד. יש נקודות שאפשר להשוות ויש שפחות ניתנות להשוואה, אבל הרעיון הפולקיסטי הזה מאפיין את הלאומיות הגרמנית, ולתפישה הזאת היו גם מופעים ליברליים, קוסמופוליטיים והומניסטיים. זה לא היה מוכרח להגיע לנאציזם. גם אצלנו היו אנשים כמו בובר ואחרים שהחזיקו בתפישות האלו לצד היותם הומניסטים ופציפיסטיים אפילו".
אתה מדבר על תחושה עמוקה של רדיפה, פחד מפני קטסטרופה ומולן תחושה של נבחרות שצריכה להגן על עצמה.
"נקודות הדימיון הן לפעמים מרעישות. הפתיע אותי לגלות כל מיני אמירות של תיאורטיקנים נאציים לגבי הציונות, חלקם מציינים שהם מעריצים את הציונות. פריץ לנץ, חוקר גזע שאני חוקר וכותב עליו, היה אחד המדענים הבכירים בגרמניה הנאצית. הוא כותב שהגרמנים צריכים ללמוד מהציונים, ללמוד מהמודל הלאומי היהודי. נאצים אחרים אמרו דברים דומים, העריצו את יכולת ההישרדות הלאומית היהודית וכתבו שהיכולת של היהודים לשרוד נובעת מתודעת הגזע שלהם. מזה שהלכה למעשה הם מקיימים תפישת עולם של היגיינה גזעית, שהם נמנעים מנישואים מעורבים. מדהים לגלות את זה. שנאת עם היא משהו שמתקיים ברובד המטאפיזי, שנאה שיש בה יסודות תיאולוגיים, כי איך אפשר לשנוא עם שלם? זה מוכרח להיות מוסבר בשנאה עם יסודות דתיים. היהודי היה מעין תמונת ראי לגרמני, לפחדים שלו אבל גם למאוויים שלו. השנאה והתיעוב היו קשורים לפחד קמאי, כזה ששורר בין מי שאתה גם מפחד ממנו".
"היהודי היה מעין תמונת ראי לגרמני, לפחדים שלו אבל גם למאוויים שלו. השנאה והתיעוב היו קשורים לפחד קמאי, כזה ששורר בין מי שאתה גם מפחד ממנו"
את "פני יאנוס" החל לכתוב לפני 15 שנה. הגיבור הנוארי־גותי שיצר, שמספר בלשון מסולסלת, ארכאית במתכוון, על הרפתקאותיו, קשור לספרים שאהב לקרוא בעצמו, אבל גם לתשוקה כמוסה הקשורה גם היא לעיסוק המחקרי. "זאת אסתטיקה שמדברת אליי והעולם שבה — בראתי אותו ורציתי להיות בו. לא פיזית בסיפור הבלהות הזה, אבל כן כמפלט אסתטי שרציתי לברוח אליו מהחמסין הישראלי".
גם ממלחמות הדת הישראליות אל מאבקי הדת של הנצרות?
כנראה העדפתי את מלחמות הנוצרים על מלחמות היהודים. כמי שעוסק בהיסטוריה תמיד רציתי לא רק לחקור את ההיסטוריה, אלא גם השתוקקתי להתנסות בה, לחיות אותה. אולי זאת הייתה הדרך שלי להתנסות, לתת למה שעניין אותי ביטוי. ספרות אמורה לאפשר לנו להרחיב את הניסיון האנושי שלנו, גם אם בצורה אסתטית ולא בקיום הפיזי, לבטא פיסת חיים אחרת. זה מניע בסיסי שיש לי גם בעבודה המחקרית שלי וגם בעבודה הספרותית. לאפשר לעצמי עוד התנסות, עוד טעימה מעולמות אחרים ולהרחיב כך את הניסיון האנושי והאפשרות לחוויה אחרת. אני מקווה שבעזרת הספר אני מסביר את הרעיונות שלי — העיסוק ברוע, בטבע האנושי ובמוסר, ומאפשר להגיע לתובנה באמצעות חוויה אסתטית ולא רק דרך האינטלקט."
