תל אביב 2018

	דיאנה גרונדלינגר - שיין נולדה במחנה הריכוז ויטל הנמצא בצפון מזרח צרפת, בשנת 1944, להוריה אלאונורה לבית בולבה מקראקוב וסלומון שיין מבנדז'ין. בעזרת דרכונים מזויפים שרדו מחנות וגטאות. הסבתא צירלה נרצחה בפולין. במאי 1944, נאסרו האב סלומון והסב איזאק, הם הובלו למחנה דראנסי ומשם לאושוויץ-בירקנאו. ב- 1943 עם חיסול גטו קרקוב נרצחו הסבים מצד האם. אחיה, ליאון, ניסה לארגן מרד ונרצח במחנה פלאשוב בפולין. ב-1944, שוחררה ויטל על ידי האמריקאים. האם ודיאנה התינוקת הועברו לעיירה לה- בורבול. ביולי 1945, הפליגו מנמל טולון באנייה "מטרואה". ההפלגה הלגאלית הראשונה לארץ שכונתה "מבצע צבר", כשעל סיפונה ילדים ומבוגרים פליטים ממחנה בוכנוואלד. לאחר כליאה ב"מחנה עתלית" עברו לקרובי משפחה בתל-אביב. אחרי 4 שנים הכירה האם את בעלה השני. לאחר סיום לימודי תיכון גויסה דיאנה לצה"ל ושרתה כמש"קית סעד. למדה ספרות אנגלית ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ב- 1966 נישאה לירמי, פסיכיאטר, וניהלה את המרפאה במשך שנים רבות. כיום ספרנית בבי"ס "ארזים" ברמת אביב ו- 5 שנים התנדבה בער"ן. לדיאנה וירמי בן ובת: ליאור ושרון ו- 6 נכדים.

	אדית שוורץ - קטזנדר אדית שורץ (שם נעורים: קטזנדר). נולדה בשנת 1928 בהונגריה בעיר קשקונפלגהזה להורים אליזבת גוטמן ויוסף, ולאחים אוה ומיקי. במהלך המלחמה שהתה באושויץ בירקנאו, ברגן בלזן, ודודרשטאט. ביום השחרור ב-1945 שוחררה במחנה טריזנשטאט. בשנת 1946 כשהייתה בת 17 וחצי, הפליגה לארץ באנייה 'הגנה', וכל נוסעיה הועברו למחנה עתלית, נכנסה לארץ בשנת 1946 עם קבוצה. בארץ גרה בשדה נחום, נישאה בשנת 1946, עבדה בתעשייה הצבאית. היא אימא לבת ובן: פנינה ודב, וסבתא לשישה נכדים ול-9 נינים.

	יהודית בר-נאור - דאובר יהודית ברינהור, שם נעורים: דאובר. נולדה בשנת 1927, בעיר קונסטנצה שברומניה להורים דבורה לבית דים ואשר דאובר. יהודית הייתה בת יחידה. בזמן המלחמה הייתה בבוקרשט -רומניה ובשנת 1941 עלתה לארץ עם הוריה באנייה ולאחר מכן ברכבות דרך טורקיה סוריה ולבנון. היא גרה בתל אביב ובשנת 1945 התחתנה עם אפרים ולאחר מותו עם יהודה. עיסוקה המקצועי היה גננת. ליהודית בת ובן: יחיאלה ואהוד בר-נהור ז"ל. יהודית סבתא ל-5 נכדים ו-6 נינים.

	שרה פלר - גולדפינגר נולדה בקרקוב פולין 1921, בת בכורה להוריה אוגניה והנריק, אחות ליוז'י ולמרק. עד פרוץ המלחמה המשפחה חיה בקרקוב וברבקה. שרה בוגרת הגימנסיה העברית בקרקוב. את שנות המלחמה עברה ברבקה, משם נמלטה לקראקוב, שרה הצליחה למצוא את האם ואת אחיה הצעיר במקום מסתור ליד העיר. היא נטלה תחת חסותה את אחיה ואת בת דודה בת ה-3 וחזרה לגטו קראקוב. בעקבות האקציה נמלטה עם בן זוגה יחיאל שן לעיר בוכנה ושם נישאו. בעזרת ניירות מזויפים הצליחו לעבור את סלובקיה עד לבודפשט. שם אושפזה בבי"ח ובעלה נאסר, הוא שוחרר בעזרת קסטנר. בבודפשט הסתתרו ומאוחר יותר נמלטו לרומניה. מבוקרשט יצאו למסע ברכבת "אוריינט אקספרס" דרך טורקיה, לבנון ובשנת 1943 הגיעו ארצה. יהודית, בתם היחידה, נולדה ב 1945. לאחר המלחמה נודע כי האם נספתה, האב נלחם בצבא האדום ועבר להתגורר באנגליה, מרק ניצל ועבר לאנגליה, יוז'י עלה ארצה גויס ונהרג בתאונת דרכים. בעלה של שרה יחיאל שן ז"ל נפטר ב 1974. לאחר 8 שנים שרה נישאה לחבר שלהם למסע ההישרדות, אמיל פלר ז"ל. כיום שרה מתגוררת בדיור מוגן בית רמת אביב של משען. סבתא ל- 3 נכדים ו- 4 נינים.

	דריו -דוד צֶבִי נולד בסלוניקי ביוון בשנת 1927 להוריו יוסף ולונה לבית ספורמס, אח ללוציה, יצחק, סרינה וסטלה. ב -1941, היה דריו בן 14 ועזר מטעם הגימנסיה להובלת תחמושת לכוחות היוונים בחזית מול האיטלקים. עם כניסת הגרמנים נשלח באוקטובר 1942, יחד עם כל הגברים בגילאי 18-40 למחנות כפייה ואחיו איזאק בתוכם. דריו עם כל המשפחה הועברו לגטו ולאחר יומיים הובלה כל המשפחה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. דריו ואחיו נלקחו לטיבאס והועסקו בהנחת מסילות רכבת. מאוחר יותר נשלחו למחנה אושוויץ- בירקנאו. כל יום הובלו עם 300 יהודים לעבודות. לאחר כמה שבועות הובלו לוורשה לשיקום הריסות הגטו. באוקטובר 44, הובלו לפילדנפינק ליד מינכן. במאי 1944, עם התגברות ההפצצות של בנות הברית והרוסים. הועלו לרכבות, ניצלו מירי הגרמנים בניסיון לחסלם. בהגיעם לסלוניקי לא הצליחו לאתר אף לא אחד מבני המשפחה. דריו הפליג לארץ באנייה "ברכה פולד", שנוסעיה הובלו לקפריסין ואחרי 6 חודשים, באפריל 47, הגיע לארץ. גר במחנה אוהלים ליד קריית חיים. שירת בגולני ב"גדוד 13" ונלחם בכל מערכות ישראל. בשנת 1952 נשא לאשה את נינה לה- גרנד. כל השנים עבד כפקיד במשרד הביטחון. לנינה ודריו בן ובת: יוסף ושולמית ו-3 נכדים.

	דב שי - שרצר ז"ל נולד ב 1927, בשם אליו-ברונו להוריו לוטה- לאה דרוקמן ומקס מרדכי-יאיר שרצר, בעיירה בנילה ליד צ'רנוביץ, בוקובינה אח לסוניה. למד בבנילה בביה"ס העברי "תרבות", בגיל עשר נשלח ללמוד בגימנסיה בעיר סטרוז'ניץ. עם כיבוש בוקובינה ע"י רומניה וגרמניה ב-1941, לאחר שלושה ימי פרעות במהלכם הוסתרה המשפחה בהרים ע"י אוקראינים מקומיים. משם גורשו לטרנסניסטרייה. לאחר 4 חודשים של "צעדת מוות", דרך סטרוז'ניץ, צ'רנוביץ, וחציית הדנייסטר הגיעה המשפחה לגטו מוגילב ושרדה. שם נלקח דב לעבודת-פרך בטרנסניסטרייה. עם השחרור ע"י הצבא האדום באביב 1944, חזרו לצ'רנוביץ, שם למד דיפלומטיה באוניברסיטה. ב-1946, עברו לסאטו-מרה ברומניה, שם החל בפעילות ציונית. בדצמבר 1947, עלה באניית המעפילים "פאן יורק", שגורשה ע"י הבריטים לקפריסין, למחנה בקראולוס. שם למד בסמינר למורים והחל ללמד. בפברואר 1949 עלה ארצה, ושירת כמורה-חייל בתרשיחא- מעונה. מ-1951 עבד בתחום החינוך, הניח את היסודות למערכת החינוך בארץ ושימש כמפקח מחוז המרכז. לימד והקים את ביה"ס להכשרת מורים בבית-ברל ואת "המכון לשיפור מערכות חינוך". מ- 2018 הקדיש עצמו להנצחת שואת יהדות בוקובינה. נישא ב-1955 לד"ר ורה אדלר, אב למיכל ולשלומית. סב לעדי, רוני וגליה. סבא-רבא לגל. גר מ- 1959 ברמת-אביב, מ-2017 השתתף בקבוצת "תיאטרון עדוּת" בתיכון "אליאנס". דב יקירנו, נפטר בחטף ב-15 פברואר 2018, בגיל 91, איש צלול ומלא תוכניות לעתיד.

	הדור השני

	אסנת אליקים נולדתי במחנה עולים ליד רחובות בסוף 1950. הייתי בת בכורה לציפורה לבית ליברמן, ודוד בורושק ילידי פולין, ואחות בכורה לרוחל'ה. אמי, ציפורה, ילידת מזרח גליציה, הייתה בת צעירה למשפחה מרובת ילדים. עם פרוץ המלחמה, בהיותה בת 10, הוסתרה בבור, בדיר חזירים של איכרה פולניה, תחת השגחתו של אחיה הפרטיזן, שהיה אז בן 13 שנים. בעקבות שמועות על הרג יהודים על ידי הגרמנים, בני המשפחה נטשו את ביתם ועברו את הגבול לצד הרוסי. לאחר מספר חודשים, ציפורה הצליחה לעבור לצד הרוסי, ביוזמתו של אחיה הפרטיזן, שחיבר אותה לקבוצת ילדים מבית יתומים יהודי. בדרך לסיביר, הצליחה להתאחד עם משפחתה. שם חיו במחנה הסגר רוסי, וסבלו מתנאים קשים של קור ורעב. אבי, דוד, היה חלק מקבוצת הכשרה של השומר הצעיר לקראת עליה ארצה. עם פרוץ המלחמה, הקבוצה נשארה מאוחדת, ויחד ברחו מאימת הגרמנים צפונה לליטא, ומשם מזרחה עד לטשקנט, בכוונה להגיע לישראל. אחותו ואחיו הצעירים ממנו, שהו בבית יתומים, לאחר שהוריהם נפטרו בגיל צעיר. האחות, הצליחה להגיע לרוסיה. אחיו היתום, עזריאל, נותר ללא השגחה, ונהרג בנסיבות לא ידועות. בסיום המלחמה, ההורים נפגשו בעיר וורוצלב שבפולין והכינו עצמם לעליה ארצה. הורי, נישאו ועלו ארצה עם סבתי ב- 1950. גדלתי בעיר חולון, סיימתי בית ספר לעבודה סוציאלית בתל-אביב, נישאתי לאלי ב- 1975, עסקתי כל חיי הבוגרים בתפקיד עובדת סוציאלית. לי ולבעלי אלי שלושה ילדים – אורי, אפרת ואורית, ושלושה נכדים.

	אתי-אסתר גזית לבית ליברמן הורי, שושנה רוז'ה לבית שאולביץ' יעקוב קובה ליברמן. נולדו בפולין ,אמא בנובי טארג. אבא בקראקוב. אמא, רוז'ה, עם פרוץ המלחמה היתה בת 16 וחצי, היא שהתה בטיול בית ספרי. האזור שטיילה בו נכבש על ידי הרוסים והיא נזרקה לכלא. במהלך המלחמה אמא התגייסה לצבא הפולני בארמיה של ונדה וסילבסקה, סופרת פולניה, ובמשך כל זמן המלחמה שרתה בצבא. אבא, יעקב היה במחתרת של תנועת הנוער הציונית "עקיבא" והשתתף בפעולות התנגדות נגד הנאצים, המפורסמת בהן הייתה הפגיעה בקצינים נאציים שישבו בקפה "ציגנריה" בקראקוב. בדצמבר 1942, יחד עם חבריו לפעולה נשלח לכלא מונטלופיך שם עונה קשות. מהכלא נשלח לאושוויץ ולבירקנאו. בצעדת המוות נשלח למטהאוזן. במאי 1945, השתחרר וחזר לקראקוב, הכיר את אמי והם נישאו בדצמבר 1945. הם המשיכו בפעילות הבריחה של יהודים מפולין. בדרכם לישראל בעליה בלתי לגלית נתפשו על ידי הבריטים ונשלחו למחנה מעצר בקפריסין. שם אני נולדתי ביוני 1947. בנובמבר 1947, עלינו ארצה הורי ואני התינוקת. ב-1955, נולד אחי אלדד. ב 1968, נישאתי למורדי גזית- גולדשטיין גם הוא דור שני. נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: ערן, אמיתי ונטע. מהם נולדו שבעת נכדינו.