מכתבו של שמואל שליבק


לעירית ועזרא דגן
עזרא, עירית,, מירטה ואתם ילדים עשיתם היסטוריה, ספור חי אמיתי עם אנשים שעברו את השואה, טוב שעשינו את זה עכשיו, מי יודע אם היינו מחכים עוד כמה שנים, לא היה מי שיספר, כנראה שבזמן מצוקה אנו נערי שואה התבגרנו בכמה שנים וכך הצלחנו לשרוד וזאת הייתה מלחמת חיים.
ילדים טוב שבחרו אתכם בגיל שאנו היינו אז.
באגדה של פסח אומרים:
והיגדת לבנך חובה לספר על יציאת מצרים ואנו ניצולי שואה מצווים לכם חובה לספר על השואה מדור לדור.
ילדים, הודות לכם ההצגה הצליחה, אמרו לנו זאת אנשים שצפו ופגשנו ביציאה.
במפגש הראשון אתכם היה לי ספק אם תאמינו שבאמת היה אפשרי ככה?,החשוב הוא שהייתה בינינו אהבה אמיתית כמו סבא לנכדים ובמשך החזרות ראיתי איך ניצני האהבה בניכם ילדים וילדות נרקמים
את הטעם הזה לא ידעתי כשהייתי בגילכם והפסדתי דברים יפים.
אחרי ארבע הצגות אני מרגיש שהשתחרר אצלי מטען שהיה בתוכי, הפה נפתח והלב אמר, שמואל תספר, אתה חייב וכך קיימתי והגדת לבנך.,
עזרא ועירית, מאיפה היה לכם הכוח והסבלנות להרכיב דבר כזה מוגמר מחלקים מסובכים ואיך נזהרתם לא לפגוע ברגש ולא לקפח. אף אחד לא היה מצליח לעשות זאת יותר טוב ובחזרות בזמן חלוקת התפקידים אמרתי לעצמי, למה אתם לא מאפשרים לי לספר את הסיפור שלי בעצמי?
עזרא ועירית צדקתם, אם אני הייתי צריך לעשות את זה , רגשית לא הייתי מצליח.
נמרוד, כשהשמעת את סיפורי הייתי במצב של התפרצות רגשית ובמיוחד בסיפור על אחותי, נמרוד אתה הפה שלי ועושה את זה מצוין.
תהיו ברוכים כולכם
שמואל שליבק
ת. עדות ת"א
"לספר כדי לחיות" 9.11.2004