התוכן העיקרי

מכתבו של שלומי, אבא של יובל

כדור שני לשורדי שואה, נחשפתי גם אני, כמו שאר בני גילי, לתיאורי הזוועות שהתרחשו בתקופת השואה. מפאת הגיל הצעיר, חוסר היכולת לתפוס את המעשים המחרידים, ומעל הכל – הצורך של השורדים להדחיק הכול, לשתוק ולהתקדם הלאה, הסיפורים לא הפכו מעולם מוחשיים מספיק. חלקם אפילו התמוסס עם חלוף הזמן ונשכח מכל לב.

"תיאטרון עדות", תחת שרביטם היצירתי של עירית ועזרא דגן, תוקף את הדממה שנוצרה ומרים קול זעקה נורא להנצחתה של תקופת השואה. הסיפורים של השורדים תועדו ביד אומן וזכו להמחשה כל כך עוצמתית ומטלטלת עד כי היטשטשו לרגע נפתולי הזמן ואלו אינם השורדים שפוסעים להם בשלג, בגופם המרוט והדואב, עושים דרכם בצעדת המוות, אלו אינם השורדים, כי אם ילדינו שלנו ממש. החיוֹת המדויקת כל כך והבימוי האומנותי המרגש, חורצים צלקות בנימי נפשו של כל בן אנוש.

המפגש הבין-דורי הבלתי נתפש, בין מייסדי העיר שהשנים נתנו בהם את אותותם, לבין הדור הצעיר והנמרץ, מתוח הגו, שמתחיל רק כעת לחוות עצמאות ורגשות, מפגש שכזה הוא לא פחות ממופלא ומרומם נפש. הקשר ההדוק שנוצר בין תלמידי שכבה ט' בתיכון לשורדים מבוסס על אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר.

תודה לחנית אלון, למרב נמרודי לצוות המורים ולהנהלת בית הספר התיכון בגבעת שמואל, לכל אנשי הבמה וההפקה של תיאטרון עדות, למחלקת החינוך בעירייה, לאנשי המתנ"ס ולכל מי שלקח חלק בפרויקט החשוב הזה.

אני מודה מעומק הלב לילדים אשר השכילו להתעלות ולהבין את קדושת מעשה ההנצחה, שבגיל צעיר כל כך למדו לאחות פצעים ולחבק את לבני השיער, שהפסיקו לרגע את המרוץ האקדמי בכדי לספר את סיפורם של אלה שעוד נותרו לספר. המתנה שהענקתם לנו כצאצאי דור השואה וכהוריכם, היא בלתי נשכחת. 

אני מבקש להודות בעיקר לשורדי השואה שניאותו לפתוח, שוב, את הפצעים ולחוות מחדש את האימה והאובדן, כדי שאנו נוכל להרים את הראש, להתגאות בתקומה היהודית, לעשות כל אשר בידינו כדי שלא נחזור לתקופה חשוכה, ובעיקר כדי להנחיל את הזיכרון הבלתי נשכח לנו, לילדינו ולדור דור.

 

שלומי, אבא של יובל.

 

לעילוי נשמתם של אבי מורי, שמעיה צבי נויפלד ז"ל ואמי המופלאה מרים נויפלד (מאנצי קראוס) ז"ל