מכתבו של משה שטיינר


אני כותב שורות אלה עם רדת המסך על הופעתנו הראשונה על הבמה במתנ"ס מלא מפה לפה באשדוד. עדיין מהדהדות באוזני מחיאות הכפיים של קהל הצופים ביניהם בני הדור השני והשלישי של בנינו ובנותינו היקרים. הם מצדיעים בפנינו בגאווה על הישרדותנו ואומץ ליבנו להתמודד בצורה שונה וייחודית עם העבר ולחשוף את עצמנו בדרך חדשנית שלא הכרנו עד עתה - דרך הבמה.
עירית ועזרא שלנו! אתם הובלתם אותנו במסע מחודש שנמשך יותר משנה, עברתם איתנו את הזוועה שנתנסינו בה לפני 60 שנה ויותר. נהגתם איתנו באהבה, ברוך ובסבלנות אין קץ, גם באותם הרגעים שכל אחד מאיתנו עמד ע"כ שקורות חייו בשואה יהיו מתועדים בצורה המדויקת ביותר.
ידעתם לנווט את הספינה בים סוער של רגשות מן העבר ולצרף לאותה ספינה את בני הנעורים, להעמיס עליהם משא כבד של זכרונות העבר שלנו. ואכן הם עמדו במשימה הקשה ויכלו לה. ועל כך תודותינו להם.
ותוך כדי אותו מסע מופלא, אתם בונים, מעצבים, מנסחים את הטקסט ומביימים ובסופו של התהליך מעלים על הבמה את סיפור הישרדותנו, כאשר המטרה היא לזכור ולהזכיר את אשר עשה עמלק הנאצי לעמנו, להנחיל לדורות הבאים את סיפור הישרדותנו ואת הניסים שעשה הקב"ה עם כל אחד ואחד מאיתנו ולזכור את יקירינו שלא זכו לשרוד איתנו.
לכם עירית ועזרא היקרים:
בשם כל המשתתפים אני מבקש להודות לכם על עבודת הקודש. ישר כוחכם!
פתחנו את ההופעה שלנו בקטעים משירו הנוקב של המשורר נתן אלתרמן. אני מבקש לסיים ב 2 בתים אחרים מאותו שיר:

ואוכל הגרזן ביום ובליל
והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום
לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל
לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד ויחידי
במקום שעומד בו שנים כמו גדי
ילד קט,
אלמוני,
יהודי.

באהבה ובהוקרה
משה שטיינר
קבוצת יבנה
ב"ה
ט"ו בשבט תשס"ה
25.1.05