מכתבו של משה קציר


בתחילת הדרך תהיתי- איך ישתלבו הצעירים עם המבוגרים ? איך יתמודדו תלמידי תיכון שגדלו במדינת ישראל העצמאית עם הטראומות הקשות שעברנו ?זאת משום שפער הדורות, המנטליות השונה והיחס אל האירועים הקשים שהעמסנו על כתפיהם הרכות.
ככל שחלף הזמן וחלה התקרבות רגשית, בין הקבוצות ובתוכן, חשתי שמתוך ה"עיסה" הנילושה עומדת לצאת עוגה מוצלחת.
ואכן התוצאה הסופית עלתה על ציפיותיי- נוצרו קשרי חיבה עמוקים בין הצעירים והמבוגרים, עזרנו ועודדנו אחד את השני ברגעים קשים בחזרות ובהופעות.
ההצגה שהועלתה בסופו של התהליך היתה מרשימה, ולדעתי המטרה -העברת המסר של השואה לדור הצעיר, הושגה בצורה מרגשת.
הדבר בא לידי ביטוי בעיקר לאחר ההצגה בפני שכבה י"א של בית הספר "רוטברג", תלמידים עלו לבמה ובכו בהתרגשות רבה, מתוך תחושת הזדהות עמוקה עם ההתרחשויות שראו על הבמה.
מבחינתי האישית, היתה זו חוויה מאוד מיוחדת, לשבת על במה מול קהל, ברובו אנשים זרים לי, ולספר את סיפורי הפרטי, האינטימי חשתי מעין התערטלות נפשית, שהלכה ונעשתה קלה יותר ככל שרבו ההופעות.
בנוסף לכך, במהלך החזרות נפטר אבי היקר, שהוא למעשה הגיבור הראשון של הישרדותי- לו אני חב את חיי, הוא זה שהצילני מציפורני החיה הנאצית.
במשך ימי השבעה באו כל חברי הקבוצה לנחמני ולחזק את רוחי באבלי הכבד, ואמנם התרגשתי מאוד מהביקור שערכו בביתי.
ההצגות גרמו לי לעבור מעין קתרזיס- הזדככות והשתחררות מהטראומה שעברתי בעקבות מותו של אבי, בעיקר לאחר תום שבוע האבל.
העיסוק בהצגה ולו למשך החזרות בלבד, עזר לי להתמודד עם אבלי.
ברצוני להודות לחברי קבוצת המבוגרים, לנוער הנפלא מהתיכון ולעזרא ועירית דגן, על החוויה יוצאת הדופן שעברתי, אכן הצלחנו להוציא מעצמנו את המיטב שנאמר : "ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדליך" (ישעיה א')

משה קציר, פרוייקט רמת השרון. 28/09/2007