מכתבו של יובל

מתוך מאמר שכתב יובל הומינר לעיתון הקיבוץ שלו-מידרב- עלון מירב  

בשבילי הפרויקט התחיל כשחברים שלי  סיפרו לי על המפגש הראשון, הלהיבו אותי ואני החלטתי שאני מצטרף ולא משנה מה.  ההחלטה לא לוותר על זה הייתה אחת מהטובות שעשיתי אי פעם, הבנתי שזה פרויקט שבו נפגשים עם ניצולים ומתישהו מציגים את הסיפור שלהם, אבל זה היה הרבה יותר מזה, במהלך השנה התחברנו ריגשית לניצולים והבנו איזה חיים קשים ומדהימים הם עברו וכמה חשוב זה שלא נשכח אותם, כי יש לנו המון דברים חשובים ללמוד מהם: אכפתיות, ערבות הדדית, אומץ ועוד הרבה מאוד, במיוחד בגלל שאנחנו הדור האחרון שזוכה להיפגש עם הניצולים.

 אז ככה: כל שבוע היינו נפגשים- ניצולי שואה, דור שני, ואנחנו התלמידים הדור השלישי, בבית תרבות של שדה אליהו היינו יושבים כולם ביחד במעגל, ולאט לאט כל אחד מהניצולים היה מספר את סיפורו אבל לא בבת אחת, בכל מפגש כל אחד סיפר קצת, בהתחלה רק סיפורי ילדות מלפני המלחמה, אחר כך את החוויה הראשונה מהמלחמה וכן הלאה עד השחרור המיוחל וההגעה לארץ. היחוד בזה היה שמטרת הפרויקט לא הייתה רק לשמוע את סיפורי הניצולים, אלא גם לעזור להם לחלוק ובעצם לשחרר את הזיכרונות הכואבים שלהם.

 לכן גם אנחנו התלמידים השתתפנו בחלק מהסיפורים, סיפרנו סיפורי ילדות שלנו, השתתפנו כשהיו משחקי אסוציאציות עם חפצים וזיכרונות ועוד.

במהלך התהליך התחברנו מאוד לניצולים המדהימים.  אנשים נפלאים, חזקים ואמיצים שבלעדיהם לא היו לנו חיים  טובים כמו שיש לנו עכשיו. לאט  ממש הרגשנו "דומים" כביכול לניצולים ובעצם רק ככה כשאנחנו מבינים עד כמה שאפשר את סיפוריהם, אבל לא רק מהזיכרון אלא גם את הרגש. יכולנו להעביר את זה הלאה.

אבל פתאום כמו כל דבר אחר בשנה הזאת, נעצרנו. הקורונה פגעה בנו ומנעה ממנו להיפגש, אנחנו המשכנו להיפגש בזום בהתחלה גם עם הניצולים, כדי לשמוע את סוף סיפורם ולאחר מכן רק אנחנו, הילדים עם עזרא ועירית דגן, (שחקנים מוכשרים ואנשים טובים ואכפתיים) שהקימו את הפרויקט המדהים הזה ועזרו לניצולים להעביר את סיפורם ולעזור להם "להשתחרר" מעול הזיכרונות. ביחד איתם ועם עמית מנהלת ההפקה המדהימה של ההצגה התאמנו על הטקסט המדהים שעירית כתבה וניסינו לקבל קצת טיפים של תיאטרון.

לצערנו הרב חברים רבים שהיו איתנו מהתחלת הפרויקט לא יכלו להמשיך לשלב הסופי של ההצגה, בגלל שעברו לבתי ספר שונים.

בנוסף משתתף נוסף פרש כחודש בלבד לפני ההצגה, ואז עוד חבר נכנס לבידוד בגלל שאבא שלו חלה בקורונה.

 פתאום היינו מעט ילדים על המון תפקידים אבל היינו בטוחים שהכל יהיה טוב, ואז התברר שגם אני צריך בידוד אבל יצאתי  בזמן לחזרה גנרלית ולהצגות. בסוף אחרי כל התהליך הארוך, המדהים והמשונה שעברנו עלינו לבמה חילקנו את סיפורי הניצולים עם העולם, ימים ספורים לאחר מכן נכנסנו כולנו לסגר ולכן זה היה סוג של נס שהצלחנו להוציא לפועל את ההצגה,

לסיכום הפרויקט הזה הוא  מדהים ונכון, שעוזר לניצולים המדהימים שאנחנו חבים להם בעצם את חיינו, עוזר להעביר את סיפורם הלאה לדורות הבאים כדי שלא יישכחו כי "עם שלא יודע את עברו, עתידו לוט בערפל" ובנוסף הפרויקט שינה לפחות לי ואני בטוח שגם לכל שאר החברים שהשתתפו איתי, את דרך ההסתכלות על העולם, הכניס אותנו לפרופורציות, מה זה שבועיים בידוד מול שנתיים בלי לראות אור שמש? מה זה מבחן גדול וקשה מול לחימה יומיומית על החיים?

אני אישית לוקח המון תובנות לחיים מהפרויקט הזה, אף פעם לא לוותר גם כשהכל נראה נוראי, תמיד לזכור שהחיים שלנו די טובים ושצריך להסתדר עם מה שיש, להכיר תודה, לכל האנשים המדהימים שבלעדיהם לא היינו כאן, ולא לנטוש אותם אף פעם! להבין את הערך המדהים של עזרה לזולת, אם הניצולים יכלו לסכן את חייהם בשביל אנשים אחרים, אז מה זה בשבילנו לתת כסף לעני? או לעזור למישהו זר ברחוב? כי בסוף אנחנו לא זרים, כולנו יהודים, אנחנו עם אחד ומאוחד, שחייב חוב ענק לוותיקים שבינינו.

 וכולנו, אבל כולנו חייבים להיות האנשים הכי טובים שאנחנו יכולים בשביל לנסות לכסות את החוב הזה, כי הם הקריבו את חייהם, בשואה במלחמות ישראל, ואנחנו לא יכולים לוותר ולהגיד שזה קרה לשווא, אנחנו חייבים להתאחד ולהתגבר מעל השוני ולהיות עם אחד!

אז רציתי להגיד תודה ענקית לאנשים שהרימו את הפרויקט הזה, זאת זכות מדהימה שנתתם לי לעבור את זה!

ממליץ לכולם כולם לראות את ההצגה הזאת וגם את כל השאר -68 הצגות נוספות שעזרא ועירית יצרו!

תיאטרון עדות- לספר כדי לחיות  .יובל