התוכן העיקרי

מכתבו של גלעד חן


עירית היקרה,

הי, מה נשמע?

שמחתי מאוד לקבל את המכתב ממך על הנסיעה לירושלים לכנס, מה שבטוח שאני אהיה שם.

מצבי השתפר מאוד, ואני כמעט וחזרתי לשיגרה. אומנם תיאטרון עדות, עדיין חלק מאוד מאוד מרכזי בחיי היום יום שלי, אבל למדתי למיין

את המחשבות שלי, בידיעה שהפרויקט לא הולך לצאת לי מהראש בזמן הקרוב, עכשיו שאומרים לי "תיאטרון עדות" עולה לי חיוך ענק על הפרצוף ואני זוכר רק את הדברים הטובים שקרו לי בפרויקט, והמשפחה המדהימה החדשה שלי. עד לפני חודש אם הית אומרת לי עדות, אז היו עולת לי תמונות של מחנות השמדה, דם, בכי,מוות וכאב, ואילו היום, כשיאמרו לי עדות, עולות לי תמונות מההצגה, החיוכים של המבוגרים, הצחוקים מאחורי הקלעים והחזרות הכיפיות.

אני חושב שהתבגרתי מאז והבנתי שלשבת שעות בדיכאון ולשקוע בזה לא יעזור לי כל כך. הבנתי שמה שעברתי בפרויקט היה מדהים ורק לטובה.

הפרויקט בקריית אונו היה יפה ומרגש מאוד, זה עשה לי טוב לבוא ולראות אותו. עד שבאתי לראות את הפרויקט שלהם, פשוט לא האמנתי לכל מה שקרה שם, אני זכרתי את הפרויקט עד ליום שבו קיבלנו טקסטים. ומשם הכול היה שחור, לא משנה כמה ניסיתי להיזכר, כמה הסתכלתי בתמונות באתר, ובדיסק שקיבלונו, לא עיכלתי את השלב של ההצגה, כל פעם שמישהו אמר משהו בסגנון "קר לי" או "איפה אמא?" אז ישר דיקלמתי את המונולוגים מההצגה, ואז משהו בלם אותי, עלו כמה תמונות מטושטשות מאוד, וזהו, כמה שניסיתי לשכנע אותי שבאמת היתה הצגה והיה שלב כזה בפרויקט לא הצלחתי, עד הנסיעה לקריית אונו.

פתאום ראיתי את הבגדים, את הפודיומים, והבר. פתאום הכול עלה לי , והבנתי שזה לא היה חלום וזה באמת קרה, וזה עשה לי רק טוב.

בקיצור עירית איתי הכול די בסדר, מה איתך איך מתקדם פרויקט ח"י שכבר כולנו מצפים לו?

שיהיה בהצלחה, אני אשמח לבוא למפגש שכולל את כל בוגרי "עדות", כי מלבד המשפחה שלי ברחובות, כולנו משפחה גדולה, אני גם ממש אשמח לפגוש את דוד לייטנר, דוגו. שעליו עשית עבודת מחקר עצומה בעקבות "הסיפור של דוגו", ואני לא פחות ממעריץ אותו.

אגב, אתם תבואו למפגש ביום שלישי אצל מיכל אלקינד?

מקווה לראותכם.

ד"ש, וחיבוק ענקקק לעזרא.

אוהב אותך, ומתגעגע.

גלעד חן- עדות, רחובות.