התוכן העיקרי

מכתבה של רוני

אני לא אכחיש הפרויקט שאני עברתי לא היה קל, כמה פעמים שהרגשתי שזה יותר מידי בשבילי, כמה פעמים חשבתי לעצמי שזה מוגזם "לוקחים את זה רחוק מידי" אבל את הפרויקט הזה אני עברתי עשיתי את שלי ואני רוצה להסביר כמה זה חשוב או יותר נכון כמה זה היה חשוב לי. אני אתחיל מהסוף סיימנו את ההצגה האחרונה, הכל קרה מהר כל כך סדרנו את הדברים, נפרדנו מאליסה והלכנו הביתה. בדרך הביתה בכיתי, אולי זה רק אני עם הקושי שלי לסיים דברים אבל כשחשבתי על זה, זה מעבר לזה, כל הפרויקט הזה מעבר למה שחשבתי. עברנו המון דברים במהלך השנה והמון דברים שרצינו להספיק אבל הפרויקט הזה תמיד היה שם במקום הראשון, שמענו סיפורים וסיפרנו על עצמנו דברים שלא תמיד מספרים, נפתחנו לעולם אחר ונהינו שחקנים הכרנו אנשים מדהימים לעבוד איתם ומעל להכל הכרנו את ניצולי השואה שאותם שחקנו. בראיונות שעשינו שאלו אותי הרבה פעמים, למה זה ככה? מה ההבדל מאשר ללמוד מהספר? ההבדל הוא האנשים שפגשנו, ניצולי השואה, שפתחו את לבם אלינו והרגישו מספיק פתוחים בשביל לספר לנו את מה שעברו, האנשים שעבדו איתנו ועזרו לנו והקבוצה המדהימה שקיבלתי שנהינו חברים כל כך טובים. שבוע אחרי הפרויקט הרגשתי שמשהו חסר וחשבתי מה אני יכולה לעשות עכשיו אבל את האמת יש עוד כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות המסר של הפרויקט הזה זה להעביר את הסיפורים בדרך שתיגע בהכי הרבה אנשים, זכיתי להכיר את האנשים האלו, לעמוד על הבמה הזאת ולהיות חלק מהחוויה הבלתי נשכחת הזאת שנקראת עדות.

 רוני בן עמי