התוכן העיקרי

מכתבה של ענבר

לפני קצת יותר משנה עברו בין הכיתות והתחילו לספר על הפרויקט הזה שנקרא "תיאטרון עדות", ברגע שאמרו את השם הזה ידעתי שאני מכירה את זה מאיפשהו, ניסיתי להיזכר ופתאום נזכרתי, "אה זה היה הפרויקט הזה שראיתי לפני כמה שנים את ההצגה שלו", המשיכו להסביר על הפרויקט וידעתי כמה הוא חשוב ומשמעותי אז הצטרפתי אליו.

במשך שנה שלמה נפגשנו כמעט כל שבוע לשעתיים שמבחינתי היו מדהימות, לראות איך הניצולות אשכרה פותחות את עצמן ומשתפות את הסיפור שלהן, שאני יודעת שזה אחד הדברים הקשים בתור נכדה לניצול שואה שלא דיבר על זה בכלל עד הרגע שכבר לא היה ברירה והיינו צריכים לעשות עבודת שורשים ולהכיר את הסיפור שלו- מה שהתברר כסיפור לא פשוט בכלל..

אז חוץ מרק לשמוע את סיפוריהן של הניצולות גם עשינו פעילויות שיעזרו לנו להבין עם מה הן שיחקו באותה תקופה, מה מזכיר להן את הבית ואת הילדות וגם פעילויות הקשורות לתיאטרון.

אחרי שנה העלנו את ההצגה המדהימה עם הסיפורים העוצרי נשימה של כל אחת מהניצולות.

ברגע שאנחנו פיזית שיחקנו את מה שהם חוו, שבעצם גם אנחנו חווינו את זה כרגע, הצלחנו עוד יותר להבין אותן ולהתחבר אליהן, זה גם קירב אותנו מאוד.

אני מאוד שמחה שיצא לי להשתתף בפרויקט המדהים הזה שעירית ועזרא יצרו ועושים אותו כבר המון שנים- אנחנו הפרויקט ה65.

הפרויקט הזה לימד אותי המון וילווה אותי לכל החיים, הוא נתן לי הזדמנות לשמוע סיפורים שונים ואחרים, ובעיקר נתן לי את הזכות להכיר את שורדות (גיבורות) השואה המדהימות האלה.