התוכן העיקרי

מכתבה של עמית דוקטור

ורדה כגן היקרה, עזרא, עירית ומשפחת דגן המופלאים, מורים, תלמידים, בוגרי תאטרון עדות בשלל הגילאים, בוקר טוב.

קוראים לי עמית, אני בוגרת בית ספר אליאנס מחזור נ״ה ופרוייקט תאטרון עדות שנת 2013, שהתקיים כאן בבית הספר.

ראשית, תודה רבה שהזמנתם אותנו ואפשרתם לי ולחבריי לבסיס לחוות שוב, או לראשונה את החוויה המיוחדת הזו. 

נרגשת להיות כאן היום. נזכרת בסיפורים אותם שיחקתי, בחבריי לקבוצה, בדובי שכל כך אהבתי.

כאן למדתי איך להסתתר בשקט, מה עושים כשרעבים נורא, למדתי איך זה כשפוחדים באמת וששמיכה אחת קטנה יכולה לחמם מקור וגם לחמם את הלב.

תאטרון עדות בשבילי לא נגמר בכמה חודשים בכיתות ט׳ וי׳. אנחנו, הבוגרים, מוצאים את עצמנו מזמזמים את שירי ההצגה בשמירות, מעלים זכרונות, חוויות.

את הקבוצה שמאחורי אני לא כל כך מכירה. אבל אני יכולה לומר לכם עליה בוודאות דבר אחד או שניים. הם מאוד מתרגשים היום, חלקם מספרים את סיפור חייהם לראשונה, חלקם מרגישים בעלי האחריות הבלעדית להמחשת הסיפורים כפי שהיו במציאות, מרגישים אחריות על הרצון והחובה לספר, להפיץ את סיפורי הנצחון של חבריהם לקבוצה, או שלהם עצמם. דבר נוסף אני יכולה לספר לכם על הקבוצה הזו. היום היא מורכבת מקשרים אמיתיים, פשוטים וחזקים, שגם כל מי שיבוא עלינו לכלותנו לא יוכל לנתקם. אתם תראו שלרשימת הטלפונים ל״חג שמח״ בפסח הקרוב, יתווספו לכם עוד כמה מספרים.

לחברי הקבוצה הצעירים ולכם, התלמידים שבקהל, המלצה אחת לי אליכם- שמרו לכם בכיס סיפור אחד או שניים מאלו שתשמעו כאן, הם ילוו אתכם בשיעורי ההיסטוריה, במסע לפולין ובחיים בהמשך. חשבו לעצמכם, מה אני לומד מהסיפור הזה ומה אני לוקח לעצמי מהקבוצה המיוחדת הזו. תפקידנו כאן אינו רק כקהל, עלינו ״לזכור מה שקוראים הנשכחות״, לספר ולהזכיר את סיפורי הנצחון שאנו עומדים לשמוע.

אני למדתי כאן שאין לי ארץ אחרת, לכן המעמד כאן במדי צבא ההגנה לישראל מרגש משיכולתי לדמיין. בזכות הקבוצה הזאת, כוחותיהם האדירים והערכים המובילים אותם, אנחנו כאן. יש לכולנו את הזכות, הזכות הנהדרת לדבר אחד שאז היה כחלום- לחיות בבטחון במדינת ישראל, לפתח אותה, להשפיע בה ולשמור עליה מכל משמר.

מאחלת לכולנו בוקר משמעותי שלא יישכח.