מכתבה של עילית הראל

אחרי שהרגשתי אני בעצמי את השינוי שחל בי,ואחרי שראיתי קהל ילדים שלם יושב בדממה מקשיב, נסחף ומתרגש
אני יכולה להגיד בבטחה כי זו חוויה שאין עוצמות בכדי לתאר אותה ושמי שלא חווה אותה הפסיד חלק ממה שהחיים מציעים לנו
אני חושבת שיותר מהספרים והסרטים כאן הצלחתי לגעת ולהבין יותר,
כאן הצלחתי באמת להרגיש. אני רוצה להודות לכם אלפי תודות משפחת דגן וכמובן לכם המבוגרים,
על נתינה אין סופית - אני רוצה להודות למבוגרים שנפתחו אלינו כך ונתנו לנו חלון הצצה לחייהם.
השיתוף, החום, הקרבה, הרצון שלכם לספר והעובדה שניצחתם את הסיוט הזה
הקרינו לנו ביטחון וחיזקו גם אותנו כשהיה קשה.
אני רוצה להודות לעידית שם טוב שסחפה אותנו אל המקום המדהים הזה.
אינני יודעת איך ידעת לקחת אותנו ולשים אותנו בזרועותיהם הבטוחות
של עזרא ועירית שהובילו את דרכינו במסע הקסום הזה
אך אני יכולה להגיד שהמסע הזה שנקרא תיאטרון עדות הוביל אותי היום לבגרות ולהבנה,
והביא אותי להגיד תודה.
בבית הספר לימדו אותנו על השואה אך לא לימדו אותנו להרגיש
את מה שקיבלנו מהקבוצה נשמור לעד בליבנו
ואני יודעת שמי שלא היה חלק לא יוכל באמת להבין
אך לנו כקבוצה בזכות עירית ועזרא דגן הייתה את הזכות להרגיש מה שאחרים לא חשו ולהבין יותר.
מאחורי ההצגה הזאת עומדים חיים שלמים,
עומד קישור בין העבר ההווה והעתיד
וכמובן אהבה רבה.
עירית ועזרא אנו הילדים מבקשים להודות לכם על כל מה שנתתם, על הביטחון האהבה ועל החיבור שיצרתם. רצינו להודות לכם על שפתחתם לנו דרך הסתכלות חדשה דרך הרעיון המקסים הזה שנקרא תיאטרון עדות,
החיבור והקשר שנוצר והיכולת להפנים ולהבין ובעיקר הבגרות שקיבלנו כאן בזכותכם, הוא מפתח לעולם, אנחנו עומדים כאן על הבמה מודים לכם ומבטיחים יחד שלא נשכח ולא נפסיק לספר ולתעד.
באהבה, עילית הראל - תיכון רוטברג. פרויקט רמת השרון.