התוכן העיקרי

מכתבה של נעה

כשרק התחילו להסביר לנו על הפרוייקט לא ממש הבנתי מה זה, הבנתי את המילה ״תאטרון״ אמרתי יאללה ננסה זה פשוט להפסיד שיעורים. אחר כך הבנתי שזה בעצם מפגשים עם ניצולי שואה אז חשבתי לוותר כי אולי יהיה לי קשה לשמוע את הסיפורים, בסוף החלטתי להישאר.

הגעתי למפגש הראשון והיו כל כל הרבה אנשים וכל כל הרבה מבוכה בחדר. האחראים על הפרוייקט המדהים הזה לא גרמו לנו לרגע להרגיש כאילו יש ילדים, יש ניצולי שואה וילדים שומעים סיפורים. התחלנו במשחקים, הכרנו אחד את השני והכרנו את עצמנו לאט לאט התחלנו לשמוע סיפורים ולהיקשר לניצוצות השואה המדהימות. לא תיארתי לעצמי שאני אקשר ככה לנשים שאין לי איתן כמעט כלום במשותף. כשהגענו לחזרות של ההצגה לא רציתי להשתתף. בכלל. בסוף השתכנעתי ותוך כדי שאני מגלמת על הבמה בחזרות תפקיד של ילדה בשואה ככה אני מבינה יותר לעומק את הסיפור. ככה אני נכנסת לתוכו. אני הכי שמחב בעולם שלקחתי חלק והכי שמחה בעולם שהשתתפתי בפרוייקט המדהים והמיוחד הזה. אם לא הייתי משתתפת בפרוייקט לא הייתי יכולה לשבת עם עצמי בקהל לראות את המופע ולדעת שפספסתי קשר כזה עם ניצולות דור ראשון לשואה. כשהגענו להצגה האחרונה פתאום זה הכה בי שנגמר הפרוייקט ויותר לא אפגש עם הנשים החזקות האלה כל שבוע. ופתאום לא אוכל להופיע שוב עם ההצגה שמספרת את הסיפור שלהם לשאר הילדים. הפרוייקט הזה הוא חלק חשוב בהתבגרות שלי ואני אקח אותו איתי האלה. 

תיאטרון עדות ״לספר כדי לחיות״