מכתבה של מעיין כהן

בהמון אהבה מעיין כהן - פרוייקט בת ים

"יש לי בקשה קטנה, שלא תשכחו אותי, לפחות לא כל כך מהר, כי אני מבטיחה לכם שלא אשכח אתכם לעולם".


לעירית ולעזרא היקרים!
ואו, בקשתם לכתוב מכתב, מכתב לדעתי אומר שהגיע הסוף, ועם הסוף, לדעתי, בא המון כאב
שנה שלמה יחד במכתב אחד, יהיה קצת קשה עבורי, אני חושבת בילינו יחד, צחקנו יחד, נהנינו יחד, חגגנו יחד ימי הולדת, חגים, אירועים משמחים ומה לא, ממש כמו משפחה נקשרנו בקשרי האהבה.
זה התחיל מכל יום רביעי, שעה וחצי, מכיתה ט', כשהייתי עוד קטנה.
בהתחלה, אני זוכרת אחרתי הרבה, כהרגלי, אך אתם דאגתם ללכת לכיווננו והכל הסתדר.
לאט לאט עברה שנה ונקשרנו, מי היה מאמין שבאחד הימים נצטרך להיפרד? אחרי שהבאתם את הבנים מהרצליה, התחילו החזרות האמיתיות.
התראינו לעתים תכופות יותר, ראינו אחד את השני כל יום ונקשרנו יותר, בדיוק כמו משפחה ובדיוק בגלל זה הפרידה כול כך קשה.
קשה להאמין שזה הסוף, לא האמנתי שהוא יגיע מהר כל כך ויכה כל כך חזק.
עד להצגה לא הבנתי באמת מה הולך להיות אך כשהתחלנו להתייחס לעניין ברצינות זה נכנס אליי ולא עזב.
הכל העמסתם על הכתפיים החרוצות שלכם, כל הפרויקט הזה הוא בזכותכם, נסעתם כל שבוע מהרצליה, התמדתם, ידענו שיש על מי לסמוך.
בחיים לא פגשתי אנשים כמוכם, ואני בטוחה שגם לא אפגוש, אין עוד אנשים כמוכם בכל העולם, אני בטוחה.
כל כך נקשרתי אליכם שכול פעם שאני רואה אתכם אני מתה לתת לכם חיבוק ענק.
רואים שאתם אנשים שאוהבים לתת, אנשים חמים וכמו שראינו כולנו - גם הורים נפלאים.
מה עוד אוכל להגיד על שניכם עזרא ועירית, שני אנשים נפלאים עם לב זהב שאין מילים בכל העולם לתאר אתכם.
הפרידה מכל הקבוצה שנכנסה לי עמוק אל תוך הלב, נורא קשה לי, אני לא מאמינה שלא אראה שוב את הפרצופים שהתרגלתי לראותם כל שבוע, של אנשים שכל כך נקשרתי אליהם, אני מאמינה שזהו, זה החיבוק האחרון.
לכן, אם תרשו לי, אני רוצה לתת לכם חיבוק ענק ושלא ניפרד לעולמי עד, אבל זה לא אפשרי ולכן לצערי אסתפק רק בחיבוק קטן....
אך יש לי בקשה קטנה, שלא תשכחו אותי, לפחות לא כל כך מהר, כי אני מבטיחה לכם שלא אשכח אתכם לעולם.
רציתי להגיד לכם תודה, תודה על שנתתם לי את הזכות להשתתף בפרויקט כה מרגש ונוגע ללב, אני חייבת לציין שהפרויקט הזה העניק לי המון.
אני בחיים לא אשכח את מה שעשינו יחד.
אני חושבת שבמהלך החיים אזכר בכם המון.
כל פעם שהעלינו את ההצגה היו לי צמרמורות בגוף שלעולם לא אשכח אותן, לעולם.
שמעתי סיפורים מרגשים, מצחיקים, כולכם הייתם גיבורים וממש כמו שרשום בטקסט שלי, אנחנו חיים בזכותכם ממש, הוכחתם שהעם היהודי בלתי-מנוצח אפילו במצב כה קשה. אתם נותנים לנו את הכוח להילחם על זכותנו בארץ ישראל.
טוב אז לסיכום, אני אוהבת אתכם מאד מאד ולעולם לא אשכח אתכם.
רשמתי שיר, שבא ממני...... מקווה שתאהבו:

שנה שלמה היינו יחד,
העדפתי לחשוב שזה ימשך לעד,
לא חשבתי שהסוף כל כך קרוב,
חשבתי שלנצח נמשיך לאהוב,
כולנו יחד כמשפחה אחת
שהאהבה בנינו רק גדלה ומתפתחת
אך הנה הגיע רגע הפרידה,
אנו נפרדים לעת עתה.

אין מילים לתאר את הצער שבתוכי,
שאפילו לא מצליח להגיע לבכי,
חבל שכל כך מהר זה נגמר,
הפרידה זה דבר כל כך אכזר.

את כל מה שעברנו יחד,
אני מקווה שכל אחד יזכור לעד,
עברתי חוויה בלתי נשכחת
ואהבה שבי עדיין פורחת

לא אשכח אתכם לעולמים
כי משפחה לא שוכחים,
אתם תהיו לנצח בליבי,
תמיד תהיו בתוך תוכי.

בהמון אהבה מעיין כהן
פרוייקט בת ים נובמבר 2006.