מכתבה של מגדי אונגר


תודות לעירית ועזרא דגן, משה ואולג וכל מי שעזר להגיע
עד הלום, על עבודתם הרבה ואמונתם בנו שנוכל לעמוד
במשימה.
שמחתי שהעלנו את ההצגה מפני שבדרך זו הגיע שוב סיפור
השואה יותר ויותר למודעות. הפעם היו מוכנים לשמוע, לא
רק הדור השלישי אלא גם הדור השני וכן היו מעוניינים
לדעת מה היה שם.
אני מרגישה צורך להוציא את המסקנות, לחשוב גם על
המשמעות והדבקות שבהגשמה. הגשמנו חלום, ויש לנו
מדינה שלנו, קטנה אבל שלנו.
האובדן: שם על הבמה אנחנו מדברים על השואה, אבל
איפה האובדן. אני הייתי בת 17 פתאום לבד בעולם, בלי יד מלטפת, מחבקת.
מפליא אותי עד היום עד כמה ידעתי מה עלי לעשות.
בבדידות הנוראה הזאת הלכתי בדרך שהורי זכרונם לברכה
היו מאושרים לדעת שהנה ידעתי את הנתיב הנכון ללכת בו.

 


בהוקרה ובתודה

מגדי.