מכתבה של ליבי

תמיד ידעתי מה זו השואה.

ידעתי שהיו חלק ששרפו אותם, וחלק שלא.

אני זוכרת שאחרי שאחי חזר  מהמסע לפולין בכיתה יא, הוא סיפר על מה שראה ומה שסיפרו לו. אני זוכרת את הצמרמורת שהייתה לי במעלה הגב כששמעתי את הכל בפעם הראשונה.

אחרי שהצטרפתי לתיאטרון עדות זכיתי להכיר את האנשים הנפלאים האלו ולשמוע את סיפורם ואיך ששרפו את המשפחות שלהם, זה היה בלתי יאומן.

הרגע בו ראיתי את התפאורה, לבשתי את הבגדים ולקחתי את המזוודה ביד ,הרגשתי איך זה להיות במקומם של המבוגרים,גם אם זה אפילו לחמש דקות.

פרויקט תיאטרון עדות שינה לי את החיים ,אולי אני מגזימה קצת אבל זה נכון .

הייתי עדה לסיפוריהם של שורדי השואה ,סיפורים שאי אפשר להשאר אדישים אליהם אפילו לא אני.

עירית ועזרא המדהימים שבלעדיהם לא הייתה לי הזכות הזאת לקחת חלק במשהו, בפרויקט הזה שהרבה יותר גדול ממני.

וכמובן שיש את עמית הנהדרת שעזרה, קידמה, ועוד הרבה מעבר .

אני שמחה וגאה לומר שהייתי חלק מהפרויקט של תיאטרון עדות, וכל מה שיש לי להגיד – זה תודה

ליבי – חוף השרון