התוכן העיקרי

מכתבה של ואלי- ויולט חדאד

"פתאום לצפירה יש משמעות אחרת."
לפני תחילת פרויקט תיאטרון-עדוּת, לשואה הייתה עבורי חשיבות די קטנה לעומת החשיבות שיש לי לשואה, עכשיו. פתאום לצפירה יש משמעות אחרת.
לפני הפרויקט הייתי רואה את הכל כמובן מאליו.
ברור שיהיה לי איפה לישון, מה לאכול, חדר משלי, בית לחזור אליו...ופתאום הבנתי שהדברים האלה לא היו מובנים מאליהם לפני שנה לערך ולא בכלל.
חשבתי שאגיע לקבוצה, אשמע סיפורים ולרוב אלמד לשחק, זו הייתה המטרה שלי, להתעסק יותר במשחק.
אבל אחרי שהכרתי את השרידים של השואה זו כבר לא הייתה המטרה היחידה שלי או המטרה המשמעותית ביותר עבורי.
כשנגמרו חמש ההצגות הרגשתי צורך בחיבוק נוסף, חיבוק אוהב, חיבוק של סבא וסבתא.
מצד אחד לא רציתי שזה יגמר ומצד שני שמחתי שזה נגמר.
בוקר אחר כך כבר כולם היו חסרים לי, כל אותם אנשים שפגשתי פעם בשבוע במשך שנה וכל בוקר במשך שבועיים.
הפרויקט נגמר בחיוך מלווה דמעה, האמת שלא ראיתי את הסוף כל כך קרוב... אבל, "כל סוף זו התחלה של משהו אחר", טוב יותר, רע יותר, לא יודעת מה יותר... משהו אחר.
במשך תקופה ארוכה בחיים שלי התלוננתי על כך שגם אחרי שהייתי מתחילה משהו לא הייתי מסיימת אותו ואם כן הייתי מסיימת אותו אז לא בדרך שהייתי רוצה, לא עם חיוך.
הפרויקט עצמו נגמר, אבל האהבה לאותם אנשים שליוו אותי - לא.
זה הדבר הראשון שאני מתחילה ומסיימת, אני גאה בעצמי.
גם שהפגישות היו מלוות בעיניים דומעות אני יודעת שהבאה תיגמר עם חיוך....
אחרי שבועיים אני פשוט מחכה לרגע שבו שוב אהיה לצד כולם, לרגע ששוב נצחק יחד, לרגע שבו אקבל את החיבוקים של המשפחה החדשה והאוהבת שלי.
אין לי מה להוסיף חוץ ממילה קטנה עם משמעות גדולה
- תודה -
- על זה שהפכתם לחלק ממני, שגרמתם לי להבין המון דברים על עצמי, על החיים ועל האנשים שסביבי...
- תודה על עולם חדש שפתחתם בפניי, תודה על המשפחה החדשה שהפכתם להיות עבורי.

באהבה ענקית - ואלי - ויולט חדאד
פרויקט חדרה, אפריל 2006