התוכן העיקרי

מכתבה של אסנת גליקשטיין


שנה וקצת עברו. עברו כהרף עין. עברו בלי שהרגשנו בכלל.
עכשיו אלו רק זיכרונות, זיכרונות טובים, זיכרונות שיישארו איתי לעד, אך קשה לתפוס שאלו זיכרונות שעברו, שהיו ושזה נגמר!
אני זוכרת את היום שבו שמעתי לראשונה על הפרויקט. אמרו לנו שזה תיאטרון עם ניצולי שואה ושבסוף הפרויקט מעלים הצגה יחד עם הניצולים. בהתחלה זה לא היה כל כך ברור אבל מיד כששמעתי על הפרויקט ידעתי שזו חוויה של פעם בחיים, ידעתי שזה משהו שיישאר איתי לנצח.
אני זוכרת שהייתי כל כך מאושרת באותו יום, הפרויקט התחבר לי עם כל כך הרבה דברים שעברתי באותה תקופה. התחלנו את הפרויקט בכיתה ח' ובסוף כיתה ז' הגשנו את עבודת השורשים. בעבודה התחברתי ונחשפתי למקורות שלי. שני סביי וסבתי היו ניצולי שואה, מעולם לא פגשתי אותם, מעולם גם לא דיברתי עליהם, מעולם לא ידעתי עליהם משהו באמת. עבודת השורשים חשפה אותי אליהם והבנתי שבעצם אני לא יודעת עליהם כלום. אולם לא היה לי אומץ לשאול את הוריי והנושא נשכח ממני. כששמעתי על הפרויקט מיד ידעתי שזו ההזדמנות שלי, זו הזדמנות שלי להתקרב לנושא, לגעת בנושא מקרוב, לשמוע ולנגוע בנושא השואה לא מספרים, לא מהטלוויזיה, לא מבית הספר. תהיה לי ההזדמנות בפעם הראשונה לפגוש ניצולי שואה, לשמוע את העדות שלהם ולהבין (או לפחות לנסות) מה היה שם.
בנוסף אמרו לנו בבית-הספר שבסוף הפרויקט הניצולים והמשתתפים הופכים להיות כמו סבים וסבתות ונכדיהם (כמה אירוני! כמה שזה נכון!).

הפרויקט הזה נתן לי סבים וסבתות שמעולם לא היו לי. ועל זה שום תודה בעולם לא תספיק.

(אני רוצה שתבינו עד כמה הרגש הזה חזק. עד שאחיינית שלי (טל) נולדה לפני שנתיים, לא אמרתי מעולם את המילים סבא או סבתא, אמרתי או אמא של אמא או אבא של אבא, מעולם לא ביטאתי את המילים האלו, אחרי שטל נולדה והוריי נהפכו לסבא וסבתא בעצמם ביטאתי את המילים האלו אבל לא התכוונתי בתוכן לסבא וסבתא שלי.
הפרויקט הוא זה שנתן לי את הכוח לבטא את המילים האלו בהקשר שלי. בפעם הראשונה יכולתי להגיד שאני מתגעגעת אליהם, בפעם הראשונה יכולתי להגיד שהם חסרים לי, בפעם הראשונה הבנתי שאני אוהבת אותם למרות שמעולם לא הכרתי אותם.)
הפרויקט נתן לי אומץ לשאול ולדרוש לדעת יותר על סבא וסבתא, אחרי לבטים רבים וחששות עזרתי אומץ ובזכות הפרויקט ביקשתי מאבי ואימי ללכת לבקר את הקבר של סבא וסבתא בפעם הראשונה. רציתי שנספיק זאת לפני ההצגה אולם לא היה זמן.

אני רוצה להגיד לכם תודה.
אבל האמת היא שאני לא יכולה. תודה (בלי להתיפייף) זו באמת מילה שלא שווה כלום לעומת מה שאני חבה לכם, לעומת כמה שאני מעריכה אותכם, לעומת כל העבודה והמאמץ האדיר שהשקעתם בנו.
אני פשוט לא יכולה להגיד לכם תודה, כי זה לא מספיק.
עברנו יחד שנה שלמה בהתחלה קצת מבולבלים, לא יודעים מה מצפה לנו אולי אפילו קצת מפחדים. במהלך המפגשים למדנו להכיר אחד את השני, הקשבנו זה לזה, צחקנו ביחד, בכינו ביחד ותמכנו כשהיה צריך. תמיד אתם הייתם שם לדחוף את הקבוצה, להוביל אותה לעזור לה ולחבר אותה גם ברגעים הקשים. תמיד עודדתם אותנו לדבר, לספר, לא לשמור בבטן, תמיד דאגתם שנהיה מחוברים שנשמור על קשר גם מחוץ לפרויקט ואכן כל הפעולות האלו שעשיתם הצמיחו קבוצה חזקה וחמה. עכשיו כשאני מסתכלת לאחור ורואה את ההתחלה ומנגד רואה למה הפכנו, קשה להאמין שזו אותה קבוצה. אני רואה בהתחלה קבוצה הססנית ומבולבלת ועכשיו אני רואה קבוצה חזקה, אוהבת, חמה, תומכת, התחושה של "הביחד" חזקה כל כך וכל כך קשה לי לחשוב שלא יהיו עוד מפגשים. "הביחד" הזה כל כך יחסר לי (הוא כבר חסר לי), אתם כל כך תחסרו לי. אני יודעת, זה לא סוף העולם ואנחנו יכולים עוד להיפגש (וניפגש!) אבל מעכשיו ימי ראשון כל כך ריקים. ימי ראשון הקודמים שכבר עברו היו כל כך מוזרים, ישבתי בבית ובאמת לא ידעתי מה לעשות, זה היה ממש מוזר וכל כך ריק.
אני חושבת על השנה שעברה עליי, מנסה למצוא מילים שיתארו אותה. אבל הרגש חזק מדי, אין מילים שיעבירו באופן אמיתי מה אני מרגישה.
אני מעריכה אותכם כל כך. דבר ראשון על האומץ. האומץ להתמודד פעם אחר פעם עם סיפורים מזעזעים, לחוות את החוויות האלו לא רק ביום השואה אלא כל יום ביומו. אני מעריכה אותכם על המסירות שבעבודתכם, מעולם לא וויתרתם עלינו גם כשעשינו הרבה צרות, גם שחלק פרשו, גם שהיה נראה כאילו הכל אבוד. תמיד הייתם מוכנים לעשות הכל כדי שההצגה תצליח. לוותר על שעות פנויות מזמנכם, לשמוע את כל הבעיות שלנו ולסדר חזרות שיתאימו לכולם.
אני אישית מאוד מחוברת לנושא השואה, מאוד מתעניינת, אבל הפרויקט נתן לי משהו ששום ספר, תמונה או סרט יכולים לתת. הפרויקט נתן לי את הזכות להעביר את הלפיד הלאה. אני מבטיחה לשמור ולנצור את הסיפורים של כל אחד ואחת מהמבוגרים, להעביר אותם הלאה לילדי ונכדיי ולדאוג שהשואה והשורדים לעולם לא ישכחו.
לפעמים אני חושבת כמה ברת מזל אני. מה הסיכוי שפרויקט כל כך מיוחד ונפלא יהיה בכפר-סבא, שבית-הספר שלי יבחר להשתתף בו, שהשכבה שלי תיבחר לעשות אותו ושאני יהיה בו. האמת שהסיכוי לא גדול ואני כל כך מאושרת שכך יצא הדבר.

אני לא אאריך יותר ממה שהארכתי.
אני מאוד מקווה שהצלחתי להעביר לכם את מה שאני מרגישה, את כמות ההערכה שלי אליכם וכמה הפרויקט הזה תרם לי.
אני מתפללת שתהיה לנו עוד הצגה.


אוהבת, מעריכה וחסרת מילים
אסנת גליקשטיין
פרויקט כפר-סבא 2007