מכתבה של אורינא, אמא של אחינעם

עדות לחיים – לספר כדי לחיות / מושב נחלים (2019-2020).

במהלך עשרת החודשים האחרונים פרויקט "תיאטרון עדות" הגיע לנחלים. זאת בניצוחם של מנהלי המפעל - עזרא ועירית דגן. מידי שבוע נפגשו ניצולים, דור שני ונוער נחלים בבית השלייקס, למפגש חוצה גילאים ועמוס בתכנים.

ביתי אחינעם השתתפה במסע כחלק מקבוצת בני הנוער.

האחריות הכה כבדה על המנחים היא מחד לשמור מהצפה את עולמו של הניצול, משבירת ההגנות ומאידך להגן על "רכותם" של בני הנוער.

התוצרת הסופית של התהליך הינה המחזת הסיפור האישי של הניצול והדור השני ע"י הנוער. אך התהליך עצמו משמעותי לא פחות, היכולת לשבת ביחד כתף אל כתף, שורדים ליד דור שלישי, דור שני לצד ניצול, לשאת מידי שבוע את התכנים הבלתי נסבלים, ללמוד , לנסות אולי במשהו לתפוס את הזוועה והשבר. המפגש העדין והכה נוגע חוצה הדורות, מאפשר חרך ללימוד חוויתי ועוצמתי. הקשר המכבד הנרקם בין המבוגרים לצעירים - הינו חזק ומרגש.

לצד חווית הנוער אני מבקשת גם להתייחס לחוויה של הניצול. היכולת לחשוף את עצמך, לגעת בתהומות הנפש במכאובים שאין מרפא להם. הרי רבים מהניצולים הדחיקו ולא שיתפו במאורעות, מסיבות שונות בין השאר מתוך הגנה, על עצמם ומי שעומד מולם. והנה כאן נזדמנה להם האפשרות, תחת השגחה ובניטור עדין של המנחים, להביא מתוך מה שבוחרים- את סיפור החיים, ספור ההישרדות.

בהצגה כל סיפור אישי הסתיים בבניה, בהקמת משפחה לתפארת ובעיקר ברצון לחיות. הטיבה אחת השורדות לצעוק מעומק ליבה "ניצחתי".

עזרא ועירית דגן, ליוו והנחו את הפרוייקט כולו מהלב והראש, כזוג הורים חומלים, אחראיים וגאים. זאת במקצועיות תוך שילוב עולם התיאטרון והשדה הטיפולי. היכולת לדבר את הדברים לתת להם מילים ולהמחיז אותם להצגה.

אחינעם יצאה מהמסע מטולטלת, במובן הטוב ומועצמת כך שמתאר המרחב הרגשי התרחב לו עוד יותר. או במילותיה- פעם הייתי מודעת לשואה אבל לא באמת תפסתי את הדברים. בזכות המפגשים הרגשתי את החוויה קרובה אלי ובכך אני יותר רגישה לנושא ומחוברת.

אחינעם הביאה את סיפורה של רבקה גיטל, ילידת סלובקייה שהיתה בת 17 כשהמלחמה פרצה. רבקה נותרה לבדה באושוויץ, לאחר שאימה ואחותה נלקחו אל תאי הגזים ואחיה הקטן עבר למחנה הילדים. היא עצמה עברה מספר סלקציות ועבדה בעבודות פרך שונות.

אחינעם ציטטה את השיר שרבקה חברה באושוויץ:

מי אני? מה אני?

אינני שום דבר, רק מספר

מספר 23249A זה אני ולא יותר.

ירצו ימחקו את המספר וחסל.

אין זכר, הכל נותר ריק,

חלק, לבן כמו גיליון שמחקו ממנו את הכתב

וגם זכר ממנו לא נותר.

האם זה נכון שפעם היה לי בית,

הורים, אחים, אחיות, סבא, סבתא דודים  ודודות ?

האם זה נכון שאהבו אותי ?

ושהיו לי גם רגשות ?

היום הכל נגמר כי אינני רק מספר !

 

אחינעם הניחה יד רכה על כתפה העדינה של רבקה, כתף שנשאה וספגה. עיניים פגשו עיניים, של השורדת שפעם היתה מספר והיום היא עולם ומלואו ואחינעם הנערה, שהתאפשר לה להביט לעיניים ולחיים הלא נתפסים של רבקה.

במהלך ההצגה, רבים מהעיניים דמעו ותשואות רמות במשך דקות ארוכות מלאו את החלל.

 

תודה לעזרא ועירית על שהם כמו שהם במינונים מדוייקים ורגישים,

תודה לניצולים ולדור השני שהסכימו לחשוף ולהיחשף.

תודה לנוער על שהתמסרו לפרוייקט בליבם ובנפשם.

תודה לבורא עולם על הבית שלנו.

 

אורינא, אמא של אחינעם

מושב נחלים.