אך מעט ימים מפרידים בין חג הפסח לבין יום הזיכרון לשואה - שני אירועים מכוננים בתולדות עמנו: יציאת מצרים שעיצבה ערכי יסוד באתוס היהודי, את זכותם של האדם ושל האומה לחיי חירות ואת חובתו של כל דור ודור לראות את עצמו כאילו יצא הוא ממצרים. וגם האסון הגדול מכל שפקד את עמנו לפני 70 שנה והטביע את חותמו עמוק בבשרנו והיה לגורם מעצב מרכזי בזהותנו היהודית והישראלית בימינו.

מלכתחילה נתפשה סנש כז'אן ד'ארק מקומית וקסטנר הפך סמל לבגידה. הניסיון לשנות את הדימוי שלהם מוכיח שהמאבק על זיכרון השואה עדיין לא נשלם.
שני יהודים מבודפשט יצאו לדרך -האחת היא חנה (אנה) סנש, ילידת בודפשט, חלוצה ומשוררת, שעזבה בבחרותה את עיר הולדתה ועלתה לארץ, אך חזרה אליה בנסיבות יוצאות דופן בימי מלחמת העולם השנייה. השני הוא ישראל (רז'ה) קסטנר, יליד העיר קלוז' שבטרנסילבניה, משפטן, עיתונאי ועסקן ציוני, שלראשונה הגיע לבודפשט בזמן מלחמת העולם השנייה.

צריך לאסור על כל אמירה המדברת על שואה, בהקשר של מדינת ישראל! אין דבר כזה ישראל ושואה – זה אוקסימורון!
אני מבקש לספר לקוראים מה מרגיש, ועל מה חושב, אחד מהמעטים מאלה שחיים כאן מלפני העצמאות, אחד שבגיל 12 אימא שלו התגייסה לצבא הבריטי, שבגיל 17 הוא התגייס לפלמ"ח, ועכשיו הוא חושש מאד שיעזוב את החיים במדינת אהבתו בעצב הולך וגדל.

הרכבת נעה מערבה, אי שם לתוך הרייך השלישי. בקרונות המשא היו דחוסים אסירים חיים ואסירים מתים שמאחוריהם שהות ממושכת באושוויץ וצעידה מפרכת של ימים ולילות, בכפור ובשלג. לאיש לא היה עוד כוח לעמוד. החיים ישבו על גופות המתים. לפתע פנה אליהם אסיר צעיר, לפי מבטאו ביידיש כנראה ממוצא הונגרי, וביקש לאסוף מניין לאמירת קדיש על מות אביו. למתנדבים הציע חצי כיכר לחם. "גוש הלחם השחור והרטוב נראה לנו כחזיון שווא, כחלום שהתגשם לפתע, כהצלה ממוות", כותב העיתונאי נח קליגר בספרו האוטוביוגרפי. "בתום התפילה חילקנו את הלחם והתחלנו טורפים אותו. תוך כדי לעיסה מהירה שאל אחד מאומרי הקדיש: ?מתי נפטר אביך?' ההונגרי הצעיר הביט בו, עיניו מלאו דמעות והשיב: ?לפני זמן קצר. אנחנו יושבים עליו'".

הנאצים לא הבחינו בין יהודי ליהודי. למעלה מ- 135,000 יהודים ספרדים בבלקן הושמדו באושוויץ ביחד עם יהודים בהולנד, צרפת ואיטליה. במרוקו ובאלג'יר נחקקו חוקי גזע ונקבעה תכנית השמדת יהדות צפון אפריקה. בלוב הוקם מחנה עבודת כפייה ומאות נשלחו למחנות השמדה באירופה.מדריך חבורת רחוב סיפר שביום השואה, בהתקרבו אל חניכיו שמע אותם מתלחשים: "חבר'ה, היום צריכים להיות עצובים. למדריך יש היום יום השואה"...

השואה היא נושא הלימוד היחיד שחובת הוראתו מעוגנת בחוק חינוך ממלכתי; המעמד המיוחד שניתן במדינת ישראל לנושא השואה הפך את הוראתה במסגרת לימודי ההיסטוריה למשימה קשה ומורכבת, שלא תמיד הכריעו בה השיקולים המקצועיים. במשך שנים ארוכות שימשה הוראת השואה זירה למאבק אידיאולוגי ופוליטי על משמעות האירוע לחברה הישראלית: מצידו האחד של המתרס ניצבו הטוענים לייחודה של השואה ולתפקידה החיוני בבניית הזהות הלאומית של החברה הישראלית; מעברו השני של המתרס ניצבו מצדדי הפרשנות האוניברסאלית המוסרית לשואה, שהתעקשו על הוראתה במסגרת כוללת של לימודי ההיסטוריה.

'תיאטרון עדוּת - לספר כדי לחיות' הוא פרויקט חינוכי-טיפולי, המפגיש מבוגרים וצעירים. במסגרתו ניצולי שואה מספרים לצעירים את סיפור הישרדותם ותקומתם. בתהליך של כשנה, בדרך של טיפול ביצירה, הבעה אמנותית ודרמה-תרפיה, כתיבה ובימוי, מופקת הצגה המוצגת בפני תלמידי בתי-ספר ומבוגרים בכל יישוב.

עירית ועזרא היקרים: "לא הפנמתי את הזוועות...אבל עכשיו אחרי שדרכתי במקומות האלה אשר מגואלים בדם, אני יכולה איכשהו להבין." (מורל יצחק,פרוייקט עדות).

סמדר גרינולד, חברה בקבוצת "פרויקט תיאטרון עדוּת 2" - הוד-השרון, פוגשת את הגר ספיר ושירה במקריות מדהימה באושוויץ-בירקנאו! אני מספרת את סיפור הישרדותו של אבי כ-50-100 מטר מהרמפה בה נעשתה ההפרדה והסלקציה - וואוו, זה היה מרגש ובעיקר מחבר.

בין יום השואה הבינלאומי ליום השואה הלאומי, בין משלחת של חברי כנסת למשלחת תלמידים, בין מצעד של קצינים למטס ראווה מעל שמי פולין, זיכרון השואה במדינת ישראל כבר מזמן אינו זיכרון ממשי ואישי, אלא הַבְנָיָה חברתית בעלת משמעויות מרחיקות לכת.