הטיפול במשבר הנוכחי מעלה את התהייה אם ההיסטוריה הקשה נשכחה דווקא במקום שבו התרחשה. הרב הראשי של הונגריה: "אומרים להם שהרכבת נוסעת לאוסטריה ובמקום זאת לוקחים אותם למחנה"

מתברר שלא רק ילדי הדור השני סוחבים משא שואה כבד ומושפעים בחייהם מהוריהם. מאיה שטיין, עו"סית פסיכותרפיסטית בת.ל.מ, מאמינה שיש דור שלישי לשואה, טכנולוגי ואינטליגנטי יותר אבל סובל ונפגע לא פחות.

חזרתי אתמול ממסע לפולין עם שר החינוך הרב שי פירון, אנשי צוותו הקרובים וקבוצה של אנשים שנבחרו כדי לתת דעת על המסעות לפולין, 25 שנים לאחר תחילתם.

החל מ–6 באפריל ועד אמצע יולי 1994 נרצחו ברואנדה מאות אלפי בני אדם. בין 31 במארס ל–1 באפריל נערך בבלגיה כנס לציון 20 שנה לרצח העם הזה. מטרת הכנס היתה לקדם את המאבק במה שמכונה "זוועות המוניות (mass atrocities) - מונח הכולל פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני ורצח עם.

מלאו יותר מ-25 שנה למסעות תלמידים לפולין. הובלתי את המסע הראשון (קבוצה לימודית) ב–1986 - תלמידי תיכון בקיבוץ בארי, שרצו בסיור ועבדו אחרי הלימודים כדי לאסוף את הכסף למסע, שהיה זול מאוד יחסית למה שמשרד החינוך גובה היום. הואיל והמסע לווה בתקשורת, קברניטי החינוך התלהבו - כי גילו את המתכון להחדרת ערכים לאומיים וציוניים בנוער היהודי.

ביקור משלחת חברי הכנסת באושוויץ השיב לסדר היום הציבורי את הדיון בצורך במסע משלחות לפולין. באחרונה ליוויתי מסע תלמידים כזה, שהותיר חותם עמוק בקרבם ותרם לעיצוב תודעתם המתפתחת ולהתבגרותם.

בנאום בפני ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בירושלים בשבוע שעבר שוב קשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בין מצב מדינת ישראל היום לבין זה של יהדות אירופה לפני השואה. הפעם היה זה החרם על מוצרים מההתנחלויות שהזכיר לראש הממשלה את האנטישמים שהחרימו עסקים של יהודים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. בפעם הקודמת זה היה הגרעין האיראני, המאיים על קיומה של מדינת ישראל. בכל מקרה, המסר חד וברור: ראש הממשלה הוא העומד בפרץ למנוע את הישנות השואה.

ב-25 וה-26 לאפריל 2006, במוצאי יום השואה, התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס מרתק: "הכנסיות והשואה" שעסק בהתנהגותה של הכנסייה הנוצרית אל נוכח שואת היהודים במלחמת העולם השנייה. הכנס שנערך בחסות הפקולטה למדעי הרוח, המכון והקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות, מכון מינרבה להיסטוריה גרמנית, קרן פרידריך נאומן ובית התפוצות, התקיים, חלקו בבית התפוצות וחלקו באוניברסיטה, ובחלקו נפלה בחלקי הזכות להיות נוכח. על חלק מן הנושאים המרתקים שעלו בכנס אדווח כאן.

מראיין: באתי אליך בשלהי המאה ה־20 כדי לנסות ולבחון את הזיכרון האישי והקיבוצי על האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי. בעוד שלוש שנים יאמרו ״במאה הקודמת קרה כך וכך...  והשואה תיכנס לשרשרת האסונות שפקדו את העם היהודי במרוצת ההיסטוריה. חורבן בית שני - ההרג והרס הקהילות בתקופת מסעי הצלב בימי הביניים - גירוש ספרד - גזירות ח״ח ות״ט ועוד, עד השואה. איך משמרים והאם צריך לשמר את הייחוד שבאסון השואה שפקדה את העם היהודי בשנים 1939 – 1945?

"אחרי מותם של העדים האחרונים אסור להפקיר את זכר השואה בידי ההיסטוריונים לבדם. עכשיו מגיעה שעתה של היצירה האמנותית" (אהרן אפלפלד).
עם קום המדינה, כאשר אמנים ניצולים החלו לתת ביטוי לחוויות הקשות של השואה ביצירותיהם, לא היה הממסד האמנותי ערוך להתמודד עם הנושא. הממסד האמנותי בכלל והממסד הישראלי בפרט ראו באמנות העוסקת בשואה* אמנות בעלת אופי תיעודי, אשר לא ראוי להתייחס אליה בכובד ראש. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטות להציג או להימנע מלהציג יצירות העוסקות בטראומת השואה, אם של אמנים ניצולים ואם של אמנים אחרים, כמו פליטים וילדי ניצולים.