בפתיחת "1945"המצוין של פרנץ טורוק (הונגריה, 2017), יורדים מן הרכבת שני גברים, קשיש וצעיר, מבקשים להעמיס על עגלה הרתומה לסוס שתי תיבות גדולות, ספק מזוודות ספק ארונות קבורה, ובעצמם הולכים ברגל אחר העגלה אל הכפר ההונגרי הסמוך. השמועה מתפשטת בכפר: "הם חזרו". "איזה מין זרים?" שואל המוזג בבר־מסעדה המקומי. כתשובה, שומר תחנת הרכבת מצייר באוויר אף גדול ליד אפו. "הבנת?" העריכה מצליבה בין השיחות בתוך הכפר, עמוסות החשד, הטינה ("מה בשם שמים הם רוצים? נקמה? להראות את הסחורות שהביאו בכל רחבי הכפר?") והאשמה ("הם נתנו לנו את הבית כחוק... אני לא עוזבת את הבית!"), לבין שתיקתם של השניים, ההולכים בחוצות הכפר בלי שיהיה ברור מה מעשיהם ולשם מה הגיעו.

הם חצו גבולות ללא רשות וגרמו בכך לבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות רציניות. ניסו לעצור בעדם, אבל הם המשיכו להגיע, עד שלבסוף הגבול התייצב וההסתננות המזעזעת נפסקה. לא, זה לא סיפור על פליטי רצח העם בדארפור וזוועות הדיקטטורה האריתריאית שהגיעו לישראל. זהו סיפור הבריחה של יהודים בין 1945 ל–1947. כרבע מיליון בני אדם ברחו כך, והיו מסתננים בלתי לגליים. נורא, לא? במקרה שלהם לא היתה מדינה שלישית שהיתה מוכנה "לקלוט" את הפליטים תמורת הסכמים ביטחוניים ואחרים.

מאחורי עמדתה הצנועה של רות בונדי מסתתר קורפוס שלם של יצירה תרבותית מוקפדת שקשה להפריז בחשיבותו העקרונית והמעשית לתרבות הישראלית

רומה נוטקביץ' בן-עטר דווקא לא שתקה, אבל בנה ההיסטוריון גילה עניין בסיפור שלה רק אחרי שהבין ש- ”שמירת מרחק והימנעות מודעת לא הועילה"
מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר
                                       
רוֹמה נוּטקֵביץ' בן־עטר, דורון ש' בן־עטר.  
תרגמה מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת יד ושם

כל עמי אירופה שיתפו פעולה, במידה זו או אחרת, במסע ההשמדה של היהודים בשואה, פרט לעם הבולגרי. קהילת יהודי בולגריה, שמנתה בעת המלחמה כחמישים אלף נפש, נותרה כולה בחיים. כל המאמצים של היטלר להביא אותם לתאי הגזים עלו בתוהו.

מאת זאב גלילי

רגע לפני שלא יישארו עדויות חיות, יוצרי התכנית החינוכית-טיפולית "תיאטרון עדוּת" קוראים למשרד החינוך להעביר תקציב לרשויות, עבור כל בתי הספר – כתות ח' ו-ט' להשתתפות בפרויקט "לספר כדי לחיות". שיא הפרויקט מתקיים בהעלאת הצגה לפני הציבור הרחב. בפרויקט משתתפים ניצולים המספרים את סיפורם ותלמידים המשחקים את דמותם. חלקם של הניצולים ממומן ע"י "אשל" ו"ג'וינט ישראל" וחלקם של התלמידים ממומן ע"י רשויות רק אם יש להם תקציב. לפיכך יש לדרוש ממשרד החינוך להעביר תקציב קבוע לכל רשות על מנת לקיים את הפרויקט וע"י כך להנחיל את הזכרון, לדורות הבאים בדרך ייחודית.

* מרדכי אלדר ניצול שואה שהשתתף בפרויקט תיאטרון עדות שהתקיים בהרצליה ב2005 , מרדכי מכהן כחבר וועד מייסד של עמותת תיאטרון עדות .וזו העדות שמסר לפני כחודש בגרמניה...

הסרט "רשע קיצוני" מנסה לתת מענה לשאלה איך "איש רגיל" הופך לרוצח מפלצתי, ואילו "אידה" עוסק באשמה הורית בנסיבות חיים בלתי אפשריות

"אורתו-דה" קבוצת תיאטרון של הבמאים: ינון צפריר, אבי גיבסון בר-אל. שחקנים: יניב מויאל, אבי גיבסון בר-אל, מוטי סבג, חזי כהן, הילה ספקטור, ינון צפריר. עיצוב תלבושות: מיקי בן כנען, פאות ואביזרים: טובה בר עיצוב תפאורה: מיקי בן כנען. תאורה: ירון הירש. 

סקירת תסכיתי רדיו שנושאם השואה אינו דבר קל. בשבילי ׳אישית׳ הדבר קשה שבעתיים שכן זה ללא ספק מסע כפול לעבר. גם אל העבר המקצועי שלי וגם אל עברי הפרטי.