תפריט נגישות

מאמרים

השואה כתפאורה לוויכוח פוליטי

יהודה באואר

האמת היא שחששתי שהכנס הזה יהיה עוד חגיגת נאומים שטחיים בו יגידו שועי עולם שהם לא ישכחו את השואה — הסיסמה המטופשת "לעולם לא עוד" כאשר רציחות עם מתנהלות בעולמנו בלא הפסקה — ושהם כולם נגד אנטישמיות. טעיתי. נכון שלבד מנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא צרפת עמנואל מקרון, ואולי סגן נשיא ארה"ב מייק פנס, רוב המכובדים האחרים היו מלכים ונשיאים שאינם מקבלי החלטות מדיניות. לכן נכון מה שאמר עמיתי פרופ' שלמה בן עמי, שר החוץ הישראלי לשעבר, שלא יהיו לכנס תוצאות פוליטיות ואחרות.

ואולם, דומה שהכנס יצר אווירה בינלאומית, או לפחות תרם לה, המקדמת את יעדי הכנס: ביצור זכר השואה, ומאבק באנטישמיות. השואה נתפשת כסמל הרוע והאנטישמיות כקשורה לגזענות. דבריו של נשיא גרמניה פרנק־וואלטר שטיינמאייר, שאמר כי ארצו טרם למדה את הלקח, היו בעלי משמעות מיוחדת.

הטקסים היו בעלי חשיבות ובעיקר, לטעמי, הנחת הזרים. הנשיא ראובן ריבלין תרם תרומה מרכזית להצלחת המפגש הזה: אף כי היו ניסיונות להפוך את האירוע להצגה פוליטית ושוב שמענו על איראן, ריבלין ידע להתרכז בנושאי הכנס ובעזרת מגעיו הידידותיים עם המשתתפים המרכזיים, לשמור על אווירה חיובית. למעשה, לא זכור לי כנס כזה של ראשי מדינות במקום כלשהו, פרט לאו"ם, ובוודאי לא בנושא הזה, והנשיא תרם לכך רבות.

חבל שלא מצאו דרך לאפשר לנשיא פולין להשתתף. אינני נמנה עם חסידי הממשלה הלאומנית ומעוותת זיכרון השואה השולטת בפולין, אולם אושוויץ היא בפולין, לא בארץ אחרת. הממשלה הפולנית נבחרה בבחירות חופשיות, והנשיא שם מייצג אותה. רוב רובם של נרצחי המחנה היו יהודים, כמובן. אבל עשרות אלפי פולנים, בעיקר מתנגדי הכיבוש הגרמני, נספו שם גם הם.

בכלל, מה שעשו הגרמנים לפולנים היה, על פי כל הגדרה, רצח עם. שונה מזה של היהודים, אבל רצח עם, וכשני מיליון פולנים נפלו לו קורבן. נאמתי בכנס אך לא הייתי שותף בצורה כלשהי בהכנות או בדיונים על השתתפותן של מדינות. אני מעריך בלי לדעת את הדברים לאשורם, שלא רצו שירושלים תשמש זירה להתנגשות חזיתית בין פולין ורוסיה בנושא האחריות לפרוץ המלחמה, ומכאן לשואה.

הפולנים, גם האופוזיציה הליברלית, תמכו בסירובו של הנשיא הפולני להשתתף בכנס. הם מאשימים את ברית המועצות שהביאה לפרוץ המלחמה בכך שחתמה על הסכם הנייטרליות ריבנטרופ־מולוטוב (23.8.1939), שבעקבותיו פלשו הגרמנים לפולין, והיא חולקה בין שתי המעצמות. הם מאשימים שבריה"מ סיפחה את המחצית המזרחית של פולין; שהסובייטים גירשו מאות אלפי פולנים ממזרח פולין לסיביר; שרצחו כ–22 אלף קצינים ואנשי אינטליגנציה פולנים, וגם בני מיעוטים בפולין (בהם גם את הרב הראשי של צבא פולין) באפריל ומאי 1940, רבים מהם ביער קאטין; ושהשתלטו על פולין לאחר המלחמה, בניגוד לרצון העם הפולני.

הרוסים מאשימים את הפולנים באנטישמיות בשנות ה–30, בהסכם עם היטלר ב–1934, ובסירוב למדיניות שתעצור את גרמניה הנאצית באביב 1939. הבעיה היא כפולה: ראשית, שניהם צודקים. שנית, לא אלה ולא אלה לא גרמו למלחמה, שרק גרמניה הנאצית היתה מעוניינת בה. ניסיתי לרמוז לכך בדברים שנשאתי בבית הנשיא, והסתמכתי על שתי אמירות ברורות מאוד של היטלר, שדרש להכין את גרמניה למלחמה, כי אחרת תשתלט היהדות הבינלאומית על העולם ותסכן את קיומו של העם הגרמני.

הזיכרון ההיסטורי, שכעת פולין ורוסיה משתמשות בו למלחמת הכפשות, יכול וצריך לשמש לפעולה נגד רציחות עם

האשמים בפרוץ המלחמה היו הנאצים, ולא יתר המדינות שכל אחת מהן אמנם סייעה, על ידי מדיניותה, לגרמנים בביצוע זממם, אבל הן עשו זאת בשל מדיניות מוטעית, שביקשה למנוע הסתבכות במלחמה. זה בעצם היה תוכן הכינוס: האחריות למלחמה ולשואה היתה של גרמניה הנאצית, והאידיאולוגיה האנטישמית הנאצית היתה גורם מרכזי.

הוויכוח בין פולין לרוסיה נשען על נימוקים היסטוריים כביכול, אבל הוא למעשה ויכוח על המדיניות העכשווית. רבים מן הפולנים מאשימים את רוסיה שהיא גרמה לתאונה האווירית הקטלנית קרוב לסמולנסק באפריל 2010, בה נהרגו אנשי צמרת פולנים, כולל הנשיא, לך קצ'ינסקי, אחיו התאום של ירוסלב קצ'ינסקי, השולט למעשה בפולין היום. המטוס היה בדרך לאתר קאטין, מקום הרצח ב–1940. רוסיה מכחישה, ככל הנראה בצדק. השואה והאנטישמיות משמשות כאן כתפאורה לוויכוח פוליטי.

ביקורו של ריבלין בפולין נועד כנראה ליישר את ההדורים עם הממשלה הפולנית, לא במעט בשל אינטרסים כלכליים, ביטחוניים ודיפלומטיים משותפים (ולאו דווקא מטעמי מוסר טהור), ונראה שהצליח. ריבלין עשה מה שהפולנים ביקשו, כאשר הדגיש את הסבל שסבלו הפולנים תחת הכיבוש הגרמני. אולם הוא לא ויתר על האמת של השתתפות פולנית ברצח היהודים בעת השואה. אמנם אלה דברים כלליים והאמת חמורה בהרבה: לפי הערכות שונות של היסטוריונים ליברליים — וריבלין קרא, בצדק, להשאיר את בירור העובדות להיסטוריונים — מספרם של היהודים שנרצחו על ידי פולנים או נמסרו לגרמנים כדי שאלה ירצחו אותם, נע בין 130 אלף לקרוב ל–200 אלף.

כ–15 אלף שוטרים פולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים במעשים אלה, כפי שעשתה גם המשטרה הפולנית הפלילית, שהיתה חלק מן המערך הגרמני, וכן גם מכבי האש המקומיים וסתם איכרים ובעלי תפקידים שחששו מנחת זרועם של הגרמנים ורצחו את היהודים או הפקירו אותם למוות. דווקא על רקע זה בולטת גבורתם העילאית של מצילי היהודים הפולנים, שהיו מיעוט קטן אך חשוב ביותר בתמונה הזאת.

יש פרשנים שבעקבות הכנס הופכים למטיפים, דתיים או חילוניים: אתם כולכם צבועים, אומרים, האנושות לא למדה דבר, העם היהודי מבדיל את עצמו מעמים אחרים על ידי הדגשת השואה והערכים המוסריים מופקרים. דרשות מסוג זה, מעל דפי "הארץ" או בכל מקום אחר, עוד לא הצילו חיים ולו של אדם אחד. ההטפה המוסרנית הזולה והמזלזלת הזאת מעוררת בי סלידה: כאילו שאיננו יודעים באיזה עולם אנו חיים.

אין פתרונות קלים, אבל יש לתמוך בתהליכים שיכולים לקרב אותנו לדרכי פעולה ממשיות למניעת זוועות המוניות (כמו ארגון GAAMAC למשל, המאגד בתוכו כ–36 ממשלות המנסות לפעול נגד רציחות עם; מובן שישראל אינה נמנית עליהן). הכנס בירושלים אינו תרופה, אבל הוא יכול בהחלט להיות תרומה לביצור אווירה בה פעולות מנע אפשריות. זכר השואה הוא מרכיב מרכזי בכל ניסיון כזה.

הארץ | דעות

 

להספיק הכל, להניף דגל ולא לשכוח להזיל דמעה: מאחורי המסעות לפולין

הדרמה היא אבן הבוחן של המסע: כמה בכית. במקרים רבים המורים יוצאים מותשים, והתלמידים משתעממים. ספר שפרסם לאחרונה אנתרופולוג מספק הצצה יוצאת דופן למרוץ שבין אושוויץ לטרבלינקה, ולהתפרקות אחר כך במלון

מלומדים מרוחקים מביטים בשואה

כותרת המאמר הזו היא פרפרזה על כותרת של מאמר מכונן מאת חוקר הספרות הפולנית יאן בלונסקי, שנכתב ב–1987: "פולנים מסכנים מביטים בגטו". הכותרת ההיא בתורה, נלקחה משירו של צ'סלאב מילוש, "נוצרי מסכן מסתכל בגטו", שנכתב ב–1943. בלונסקי קרא במאמרו לחשבון נפש של האומה הפולנית על יחסה ליהודים לפני השואה ובמהלכה; להתבוננות בניכור, בעוינות בדחייה של היהודים מהחברה ומהמדינה הפולנית, להכרה באנטישמיות ובשנאה כלפיהם. הוא ביקש להפסיק את ההתבכיינות והמסכנות שבה הפולנים מתבוננים על קורותיהם בתקופת הכיבוש הגרמני, ולהתחיל דיון כן ואמיתי על יחסם ליהודים.

אושוויץ: גרסת הבמאי

פולין משקיעה מאמצים בהדגשת הסבל הפולני במלחמת העולם השנייה, תוך הקטנת הדיון בשואת היהודים. ממשלת ישראל מתעלמת בינתיים מהמגמה, אך עלולה למצוא עצמה חסרת אונים נוכח שינויים בזיכרון הקולקטיבי לגבי השואה

פולין אכן הונתה אותנו- לא רק בטיוח שבתיקון החוק השערורייתי

במודעה שמתפרסמת היום על ידי ראשי ממשלות פולין  וישראל  אין זכר לנושא של הרכוש היהודי הרב שפולין מחזיקה בתוקף חוק נאצי.

כמה וכמה פוסטים שלי הוקדשו לנושא הרכוש היהודי הציבורי והפרטי בפולין, אשר לפי הערכות שונות נאמד בעשרות מיליארדי דולרים, שכן יותר משליש מכלל  הנדל"ן במדינה זאת היה שייך ליהודים. באחרון שבהם ציינתי כי להערכתי החוק הפולני לגבי מצבם של הפולנים בשואה חוקק לא רק כדי לטהר את הפולנים אלא כבסיס לבקשת פיצויים מגרמניה,שלא רק היהודים סבלו אלא גם הפולנים. ובכך עוסק בין השאר החוק, ובעניין זה אין לנו כל השגות. והנה  לאחר שהפרלמנט בפולים תיקן, במקצת ולא במהות, את החוק הזה,לצערי בברכת ראש ממשלת ישראל, מיד אחרי כן באה הודעתו של ראש ממשלת פולין על הפיצויים שפולין תדרוש מגרמניה.

למאמר המלא ב-"זרקור,הבלוג של צבי גיל" לחצו כאן

דפנה הרן על מסע אלטרנטיבי לגרמניה

יולי תמיר נפגשה עם נשיא פולין לפני כמה שנים והסיקה כי הפולנים כקורבנות, מעולם לא הכריזו מלחמת שמד על היהודים וכי הם זכאים בחלוף השנים לכתוב מחדש את ההיסטוריה של האומה הפולנית המובסת. המאמר התפרסם לרגל החקיקה הפולנית החדשה, שאושרה בפרלמנט ולפיה תוטל ענישה חמורה למי שידבר על פשעי העם הפולני בשואה ויכנה את מחנות המוות כמחנות "פולנים". 

הסיפא ברור – המחנות היו גרמנים ותכנונם התבצע באופן מוקפד על ידי המשטר הנאצי.   עם זאת, העם הפולני - הקורבן המובס, פשע בתקופת השואה ! מעטים סייעו ליהודים.

הגם שהפולנים הם קבוצת הלאום הגדולה ביותר מתוך כלל חסידי אומות העולם שהוכרו עד היום (6706 על פי אתר יד ושם), אל נשכח ששם חייתה הקהילה היהודית הגדולה באירופה.

רבים מבני העם הפולני ששו לסייע לנאצים והיו אף "צדיקים מן האפיפיור". האפיפיור בחר לשתוק אך הפולנים (כמו גם האוקראינים והליטאים למשל) בחרו לעמוד מנגד, להשפיל מבט ואף להירתם למלאכת ההדרה מהחיים הציבוריים, הריכוז ואף ההשמדה.

ההחלטה בפולין אינה חידוש ביחס הפולני להיסטוריה של התקופה האפילה בתולדות האנושות. בפולין ארץ מולדתו, ההיסטוריון פרופ' יאן טומאש גרוס מוצג כאויב המדינה וכ"שונא פולנים", מאז פרסום ספרו "שכנים". גרוס חשף בספרו עדויות ממקור ראשון על הטבח שבצעו תושבי העיירה הפולנית ידוובנה ב- 1,600 שכניהם היהודים.

הפולנים העלו באש באסם המקומי את בני עיירתם, ללא הוראה או סיוע של הנאצים. גם את המאורעות בקיילצה שנערכו ביולי 1946 למעלה משנה לאחר חיסול המשטר הנאצי בגרמניה, הפולנים וודאי לא רוצים לזכור. כיצד אומה כה מנומסת תזכור המון מוסת שהתקיף 163 שורדי שואה ששהו בבית הועד היהודי ורצח 42 מהם?

אני מבקשת לקרוא למשרד החינוך לבחון מחדש לנוכח החקיקה הפולנית החדשה, את המסעות לפולין. מטרת המסעות הללו נידונה בעבר בהרחבה ונימוקי הביקורת על המסעות כבר נטחנו עד דק. אולי דווקא הפרלמנט הפולני בנימוקיו יכול לסייע לנו בהארת פן אחר. מדריכי המסעות הללו מעתה ייחשבו עבריינים במידה ויספרו את הסיפור המורכב ויתארו את מלוא התמונה, שלפולנים ממש אינה מחמיאה. די למסעות לפולין שהפכו לטיולים שנתיים של שכבת יב', מהם נהנים מערכת תיירות משומנת של חברות תעופה, בתי מלון, מערכות הסעדה ואפילו מפעילי שירותים ציבוריים.

אני מורה להיסטוריה בבית ספר בחיפה הקרוי על שם הרב ד"ר ליאו בק, שבתקופת עליית הנאצים לשלטון הנהיג את הנציגות הארצית של היהודים הגרמנים. ליוויתי כבר ששה מסעות לפולין. בעקבות לקחי, לפני שלוש שנים הצעתי למנהלי חלופה - מסעות לתלמידים שוחרי היסטוריה לברלין. בברלין, חיו היהודים כאזרחים נאמנים לגרמניה.

שם עלה לשלטון המשטר הנאצי, שביטל באבחת חקיקה מזורזת מלווה בטרור את הדמוקרטיה, שתכנן וביצע את המלחמה וששטף את עמו באידיאולוגיה שהכשירה את הקרקע לחיסול כל התנגדות מבית ולתכנון חיסול יהדות העולם.

ברובע אחד של ברלין, שוכנת וילה ואנזה שם נתפרו פרטי הוצאתו לפועל של ה"פתרון הסופי". ברובע אחר שוכן מחנה זקסנהאוזן ששימש כאבטיפוס של מחנות הריכוז ולידו שכנה מנהלת הפיקוח של כלל מחנות הריכוז של הרייך. ברלין מתמודדת בגבורה לטעמי עם זיכרון הרייך השלישי והשואה. ברחבי העיר פזורים אנדרטאות ומוזיאונים לזכר היהודים וקורבנות נוספים שנרדפו על ידי הנאצים, לזכר השילוחים, לזכר החקיקה הנאצית, לציון מבני השלטון, לזכר האופן בו ממשל טוטליטרי הצליח להשתלט על עם נאור ועוד, ועוד.

הממשל הגרמני העכשווי משדר "גרמניה אחרת" שמבקשת לא לשכוח אלא לזכור ולהזכיר. להזכיר לכולנו וגם לעצמו, עד כמה הדמוקרטיה היא שברירית אך יקרה, עד כמה חזק ומאיים הוא כוחם של אידיאולוגיה דורסנית, טרור והמון מוסת ועד כמה היסטוריה אינו רק שיעור בבית ספר או חומר לבגרות אלא שעור בעל לקחים לחברה.

לשם בחרתי לנסוע עם תלמידי, התוודענו למסע חייו של הרב ליאו בק והפכנו ביחד את ברלין למרחב לימודי משמעותי.

ירושלים מבקשת לזכור ולהזכיר. ברלין בחרה להנציח. פולין בוחרת לשכתב. הבה נחשוב כיצד אנו- מדינת ישראל ומערכת החינוך, תורמים להנצחת זיכרון השואה על כל ממדיה ומורכבותה ולא נותנים את היד לסוג החדש של הכחשת השואה, גם אם היא נכתבת על ידי המובסים.

 

דפנה הרן היא מורה ומחנכת בתיכון ליאו-באק בחיפה

פורסם בעיתון הארץ

באסה להיות ניצולת שואה

ינאי רווה, מנחה בערוץ טלוויזיה מסחרי, מתרגש. בתוכניתו "דיבור צפוף ודי!" מתארחת הערב ניצולת שואה. רבקה פלדמן, בת 89, איבדה במלחמה את משפחתה והיא עצמה היתה כלואה באושוויץ. אחרי המלחמה עלתה לארץ והביאה לעולם ילדים ונכדים. בעלה הלך לעולמו והיא גרה עכשיו ברמת גן. רווה מצלם סלפי אתה, שואל, "זה באסה להיות ניצולת שואה?" ומבקש: "ספרי לנו במשפט מה עבר עלייך בתקופת השואה, כביכול". אחר כך הוא משחק אתה משחק אסוציאציות, מאיץ בה "לענות מהר, בלי לחשוב" ומברר, "אם לא היתה שואה, איפה היית היום?"

עיון בשיר "שתיקות" מאת איתמר יעוז-קסט

השיר "שתיקות" הינו שיר שואה אשר חותמה של השואה טבוע בו הן בתוכנו והן בצורתו. מחברו הוא ניצול שואה. החוויה המתוארת בו היא מסמלי השואה. קעקוע מספר אישי על זרועם של האסירים היהודיים במחנה ההשמדה אושוויץ, ובו מילות צופן, קוד המייחדות את שירת השואה.

אקט של אֵבל - לאן נעלמו 6 מיליון כיסאות?

בפתיחת "1945"המצוין של פרנץ טורוק (הונגריה, 2017), יורדים מן הרכבת שני גברים, קשיש וצעיר, מבקשים להעמיס על עגלה הרתומה לסוס שתי תיבות גדולות, ספק מזוודות ספק ארונות קבורה, ובעצמם הולכים ברגל אחר העגלה אל הכפר ההונגרי הסמוך. השמועה מתפשטת בכפר: "הם חזרו". "איזה מין זרים?" שואל המוזג בבר־מסעדה המקומי. כתשובה, שומר תחנת הרכבת מצייר באוויר אף גדול ליד אפו. "הבנת?" העריכה מצליבה בין השיחות בתוך הכפר, עמוסות החשד, הטינה ("מה בשם שמים הם רוצים? נקמה? להראות את הסחורות שהביאו בכל רחבי הכפר?") והאשמה ("הם נתנו לנו את הבית כחוק... אני לא עוזבת את הבית!"), לבין שתיקתם של השניים, ההולכים בחוצות הכפר בלי שיהיה ברור מה מעשיהם ולשם מה הגיעו.

הרי הבעיה עם הפליטים לא כלכלית, אלא צבע העור

הם חצו גבולות ללא רשות וגרמו בכך לבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות רציניות. ניסו לעצור בעדם, אבל הם המשיכו להגיע, עד שלבסוף הגבול התייצב וההסתננות המזעזעת נפסקה. לא, זה לא סיפור על פליטי רצח העם בדארפור וזוועות הדיקטטורה האריתריאית שהגיעו לישראל. זהו סיפור הבריחה של יהודים בין 1945 ל–1947. כרבע מיליון בני אדם ברחו כך, והיו מסתננים בלתי לגליים. נורא, לא? במקרה שלהם לא היתה מדינה שלישית שהיתה מוכנה "לקלוט" את הפליטים תמורת הסכמים ביטחוניים ואחרים.

יצירת קשר

תיאטרון עדות

עקבו אחרינו

ועידת התביעות
EVZ Foundation