מאת: צבי גיל
צרו קשר
תיאטרון עדות
- בצלאל 2, הרצליה 4648598
- 050-5215679
- צור קשר
בסיוע ועידת התביעות בחסות קרן הזכרון, אחריות ועתיד ובתמיכת משרד האוצר הפדרלי הגרמני
בנאומו בפני הכנסת הזכיר נשיא אוקראינה, ולא בפעם הראשונה את השואה, וטוב שהוא עשה זאת.
מאת: צבי גיל "זרקור"
הבמאי דוד פישר, שביקש לתקוע סיכה במספר 6 מיליון, השמיט מסרטו מידע וראיונות עם אנשי מקצוע שלא התאימו לתזה שלו
"במהלך השנים האחרונות ציינתי הרבה "ימי שואה", בכל פעם שפרויקט נגמר והסיפורים של הניצולים עלו אל הבמה, רקמו עור וגידים בעזרת בני הנוער המשחקים אותם, הרגשתי שאנחנו מציינים עוד יום שואה - פרטי, עבור אותם ניצולים שיושבים שם, עבור בני משפחותיהם שנוכחים מרוגשים בקהל ועבור בני המשפחה שנשארו שם על אדמת אירופה.
תיאטרון עדוּת מנסה להמציא את עצמו מחדש ודווקא עכשיו בצל הקורונה, המשימה של לתת לניצולים להרגיש שיש מי שדואג להם ורוצה לשמוע את קולם - חשובה אולי יותר מתמיד.
בערב שבועות של שנת 44 הגיע מרדכי אלדר יחד עם הוריו וארבעת אחיו למחנה אושוויץ בירקנאו. אביו שהיה יהודי אדוק ומאמין, אמר למרדכי ואחיו, שאותם אנשים לבושי מדים, הם חבלי המשיח ושעוד מעט הם כולם יקבלו את פניו. אך אביהם טעה ובהגיעם לאושוויץ בירקנאו המשפחה הופרדה. האב, האם, האחים שרה איטה ומוישהלה נשלחו כולם לקרמטוריום, מרדכי נשאר יחד עם אחיו יהודה והוא רק בן 14. באותו הלילה, לאחר שגולחו, קיבלו מספר על ידם ולבשו כותנות פסים, הלכו לישון זה לצד זה ורגע לפני שנרדמו ברכו אחד את השני בברכת לילה טוב.
דורון אלמוג, אלוף מיל' יו"ר הכפר השיקומי עלה נגב-נחלת ערן נגב
ליהיא לפיד סופרת ועיתונאית
רוני דותן חוקר שואה ומשמר אתרים
הזיכרון אינו מקור מהימן לכתיבת היסטוריה. הזיכרון הוא גורם מתעתע שאי אפשר לסמוך עליו — לא ברמת הפרט, כזיכרון אישי, ובוודאי לא ברמת הכלל. מה שקרוי "זיכרון קולקטיבי" הוא תמיד פיקטיבי, זיכרון שעבר עיבוד מיוחד, בהתאם למאוויי הקבוצה, השבט או העם. הוא משמש את מערכות החינוך וההסברה של הקבוצה. הוא בית חרושת גדול של מיתוסים, אך אינו מאגר של עובדות היסטוריות, גם לא בסיס ללקחי אמת היסטוריים.
ועם זאת, על מפעלי זיכרון לא נכון להפעיל שיפוט ביקורתי. אירועי זיכרון הם בראש וראשונה טקסי הזדהות והשבעה. זו חשיבותם. הם אינם מייצגים אוריינטציה לגבי העבר, כי אם לגבי העתיד. באירועי זיכרון המוקדשים לשואה לא ההבטחה לזכור את השואה היא העומדת במוקד, כי אם ההבטחה למנוע את הישנותה ואת הנסיבות שהובילו להתרחשותה. הרי מן המחקר הביולוגי כבר למדנו שהזיכרון נוצר במוחם של בעלי החיים לא לשם רישום אירועים גרידא, אלא כדי להזהיר מפני התרחשויות ותופעות שההתנסות בהן הייתה כרוכה בכאב ובסכנת חיים.
ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה יש חשיבות כפולה ומכופלת בשל בינלאומיותו. זכר השואה אינו יכול להיות רק עניינם של היהודים ובוודאי לא רק של מדינת ישראל. האם גורל היהודים אמור לעניין את העולם רק משום שהם יהודים או בראש וראשונה משום שהם בני אנוש? לשואה יש מסר אוניברסלי החורג בהרבה מן המשמעות המצומצמת שהיהודים כקורבנות מייחסים לה ומן המניפולציות שהישראלים עושים בה. די היה לשמוע את ראש הממשלה חוזר על המנטרה כי הלקח שהפקנו מן השואה הוא שאין לסמוך על הגויים אלא רק על עצמנו ועל כוחנו כדי להיווכח שנותרנו בשלנו, עם זיכרון קולקטיבי גזור על פי מידותינו. וצר לומר: לקח אמת לא הפקנו גם מן השואה. הסתמכות על עצמנו ועל כוחנו היא תנאי הכרחי אך לא מספיק בעולם הגדול והמקושר של ימינו, שבו לא עמים גדולים מנצחים, כי אם קואליציות גדולות. קואליציות כאלה אפשר לבנות רק על בסיס ערכים אוניברסליים.
במערכת החינוך וההסברה הישראלית מפנים אצבע מאשימה כלפי ממשלות המערב שסגרו את שעריהן בפני הפליטים היהודים שהתדפקו עליהם בשנים 1938–1939; אך משום מה אין גוזרים גזירה שווה בין התנהגות הממשלות אז לבין יחסם של ממשלת ישראל ופקידיה היום כלפי הפליטים המבקשים בה מקלט. אצלנו תמיד מושכים כתף ואומרים, "זה לא אותו דבר". אכן, המקרה היהודי תמיד לא היה "אותו דבר". על כן הגורל היהודי תמיד חזר על עצמו.
יום שחרור מחנה אושוויץ נבחר בצדק לשמש יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. במערכת החינוך וההסברה הישראלית מדגישים תמיד את העובדה כי מעצמות המערב — בריטניה וארצות הברית — נמנעו מלהפציץ את אושוויץ־בירקנאו ולהרוס את מתקני ההשמדה בהם; עם זאת, אין מספרים את העובדה שהנהלת הסוכנות היהודית גם היא נמנעה אז מלדרוש את הפצצת המחנות, מתוך שיקולים דומים בטיבם לשיקולים שהנחו את ממשלות המערב. בשורה התחתונה כמובן אין מדגישים את העובדה שמכונת ההשמדה הנאצית נעצרה בקווים שבהם נעצר הוורמאכט מול צבאות בעלות הברית (בעיקר מול הצבא האדום) ושהישרדות היהודים — לא רק יהודי אירופה אלא גם יהודי ארץ ישראל — היתה תלויה אך ורק בדבר אחד: ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, בלי קשר לשאלה אם אהבו או לא אהבו את היהודים. זו לא היתה מלחמה יהודית, כפי שטען היטלר; זו היתה מלחמה על הערכים האוניברסליים שבהם דגל המערב ובהם גם החזיקה האידיאולוגיה הקומוניסטית.
אבל למעצמות המערב היה חלק לא מבוטל, אפילו עיקרי, במחדל הבינלאומי שאיפשר להיטלר להצליח בפיתוח כוחה הצבאי של גרמניה ובייזום המהלכים שהרסו את הסדרי השלום של ורסאי לאחר מלחמת העולם הראשונה, והובילו למלחמת העולם השנייה. לא הסכם ריבנטרופ־מולוטוב (אוגוסט 1939) הוביל למלחמה, כפי שטוענים הפולנים ולמרבה הפלא גם רוב הפרשנים בישראל ובמערב. אחריותם של הפולנים, כמו של עמי מזרח אירופה האחרים — בעיקר ההונגרים והרומנים — שהתפלשו להנאתם בהזיותיהם הלאומניות, בתביעות לריבונות על שטחי גבול שנויים במחלוקת ביניהם ובמדיניות אנטישמית פרועה, עולה אלפי מונים על זו של הרוסים. והרי לא במקרה הונגריה ורומניה היו שותפותיה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
את הרוסים, בסוגיה זו, הייתי מנקה מאשמה, לא רק בשל הקורבן העצום שהקריבו במלחמה נגד גרמניה הנאצית, לא רק בשל התפקיד המרכזי שמילאו בהבסתה של גרמניה, כי אם גם בשל העובדה שברית המועצות הקומוניסטית, בשנים 1934–1939, היתה המעצמה היחידה שהתאמצה לבלום את היטלר והפצירה במעצמות המערב לשתף פעולה עם מאמץ זה. מעצמות המערב לא שעו לפניותיה של ברית המועצות. הן ראו בקומוניזם הרוסי איום גדול יותר מאשר הנאציזם. היו אף גורמים שראו בגרמניה הנאצית כוח חיובי, שבאמצעותו יהיה אפשר לחסל את הסכנה הקומוניסטית המאיימת לכאורה על המערב. בעיני המנהיגות הסובייטית הסכם ריבנטרופ־מולוטוב היה מהלך שנועד לטרפד את הקשר המסתמן בין מעצמות המערב לבין גרמניה הנאצית במסגרת מזימה משותפת לכאורה להרוס את המשטר הקומוניסטי. כל מנהיגות אחראית היתה נוהגת כך באותן נסיבות, אף כי לא הייתי מכנה את סטלין ומרעיו מנהיגות אחראית.
לאחר המלחמה ברית המועצות ביקשה להצדיק את דרישותיה לגבי סדר העולם הרצוי (עולם שינוהל על ידי מועדון שלוש המעצמות הגדולות — ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה) בשם מה שכינתה "קורבנו של העם הרוסי" במלחמה. כדי להעניק תוקף אוניברסלי לתפישה זאת היתה ברית המועצות מוכנה להכיר גם ב"קורבנו של העם היהודי" ולשנות מן היסוד את יחסה לציונות ולתביעות היהודיות בארץ ישראל. שינוי מהפכני זה קיבל ביטוי בנאום שנשא אנדריי גרומיקו בעצרת הכללית של האו"ם במאי 1947, ובתמיכה הקריטית שברית המועצות העניקה, הן לתוכנית החלוקה באו"ם והן למאמץ המלחמתי של המדינה היהודית עם הקמתה.
אין להבין את מעמדה המיוחד של ישראל בפורום הבינלאומי ובקרב מעצמות־העל, בלא להביא בחשבון את אפקט השואה. שאלה גדולה היא אם אפקט זה יפעל לעד לטובתה של ישראל, בלא קשר להתנהגותה. בכך אני מטיל ספק. ככל שתתעצם ותתמסד משמעותה האוניברסלית הגלובלית של השואה, כן תיחלש אחיזתה של ישראל בשואה ויבוא הרגע שבו היא עצמה תידרש להגיש דין וחשבון על פי הערכים המזוהים עם יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
יגאל עילם הוא היסטוריון, חוקר תולדות הציונות ומדינת ישראל
פורסם ב"הארץ" ב-30.01.20
מחברי הדו"ח מטעם האקדמיה הישראלית למדעים על לימודי השואה באוניברסיטאות ובמכללות בישראל, הביעו תקווה כי "חוקרים ישראלים ומכוני מחקר בארץ יקפידו שלא לתת ידם לסילופי היסטוריה מגמתיים שמאחוריהם עומדים ממשלות, גופים ממשלתיים וכעין־ממשלתיים בעולם, והמביאים להפחתה במידת חלקם הישיר או העקיף של מדינות או עמים באחריות לשואה". ברוח דברים נכונים אלה יש להוסיף, ששומה על החוקרים הישראלים שלא לשתף פעולה עם מגמות מכל סוג לסילוף תולדות השואה והאנטישמיות — יהיו מטרותיהן האידיאולוגיות והפוליטיות אשר יהיו.
אחד הגופים הכמו־ממשלתיים בעולם, שבחלק מפעילותו תורם כיום לתפישה המעוותת של האנטישמיות המודרנית, הוא "הברית הבינלאומית לזיכרון השואה" (IHRA), שמאגד 33 ממשלות ועוסק בחינוך, בזיכרון ובמחקר על השואה. מחברי הדו"ח, שכמה מהם מקיימים קשרים עם IHRA, מכירים בכך ששיתוף פעולה עם ארגונים מעין אלה הוא "משימה לא פשוטה" (כך בדו"ח). מצד אחד, נכתב שם, לארגון יש זכויות רבות במאבק נגד עיוותים של זיכרון השואה בכמה ממדינות אירופה. מצד אחר, תעודת הזהות האינטלקטואלית והציבורית שלו, "הגדרת העבודה" של הארגון לתופעת האנטישמיות משנת 2016, לא זו בלבד שהיא מוטה ומעוותת מבחינה אידיאולוגית, אלא גם משקפת כשל מחקרי עמוק, שלא לומר פשיטת רגל אקדמית.
הגדרת העבודה של IHRA קובעת, כי "אנטישמיות היא תפישה מסוימת של יהודים, שיכולה להתבטא כשנאה כלפי יהודים". זוהי, אל נכון, הגדרה פוסט־מודרנית משהו (במובנה הוולגרי — "הכל הולך"). ודוק: תחת הגדרה עמומה ומטושטשת גבולות ממין זה, ניתן לכלול תפישות רבות על היהודים — הן כאלה המבטאות שנאה כלפיהם, והן כאלה שאין בהן בהכרח שנאת ישראל.
הדוגמה התמוהה ביותר ל"תפישה אנטישמית", שמציג הארגון — דוגמה שמיוחסת לה חשיבות רבה, שכן כותבי מסמך הגדרת העבודה חזרו עליה פעמיים — עניינה בביקורת על מדינת ישראל. ביקורת שאינה "דומה לביקורת הנמתחת על ארצות אחרות", אלא מאמצת ביחס לישראל "סטנדרטים כפולים", תוך הצבת דרישות חריגות ששום מדינה דמוקרטית אחרת אינה מצופה לעמוד בהן.
מי שעיניו בראשו מבין שמדובר בחסימה דורסנית של כל מחאה בינלאומית נגד משטר הכיבוש, ההתנחלות והאפרטהייד של ישראל. שכן, הואיל וישראל מתנהגת זה יותר מיובל שנים באופן שאינו דומה להתנהגותה של אף מדינה דמוקרטית אחרת, בכך שהיא מקיימת בשטחים שכבשה משטר צבאי, שוללת זכויות מתושביהם ומיישבת בהם את אזרחיה — מובן שכל ביקורת עליה תהיה שונה וחריגה בהשוואה לביקורת על מדינות אחרות. ביקורת כזו (גם אם מי ממבטאיה אנטישמי), אין לה דבר וחצי דבר עם שנאת ישראל. אך ההגדרה ה"גמישה" של IHRA, שממנה משתמע כי שנאת ישראל אינה הכרחית כדי לאפיין תפישה מסוימת כאנטישמית, מאפשרת להציג ביקורת על הכיבוש ואת המאבק נגדו, כגילויי אנטישמיות.
קשה להפריז בממדי הנזק ההיסטוריוגרפי והציבורי שעלול להיגרם לחקר האנטישמיות המודרנית כתוצאה מהפקרות מושגית זו. שכן, אם "הפתרון הסופי" הנאצי, תנועת החרם (BDS), והקריאה לחרם על ההתנחלויות כולם גילויי אנטישמיות, הרי שהמונח "אנטישמיות" מאבד כל קשר עם מופעיה ההיסטוריים והסוציולוגיים הקונקרטיים של האנטישמיות המודרנית במציאות, והופך למושג ריק מתוכן, החסר תוקף אנליטי ותועלת אינטלקטואלית בגלל ריבוי משמעויותיו השונות.
אין תמה, שישנם היסטוריונים בולטים של השואה ותולדות עם ישראל בעת החדשה — דוגמת פרופ' דוד אנגל מאוניברסיטת ניו יורק, מחבר אחד הנספחים לדו"ח האקדמיה על מצב לימודי השואה — שהרימו ידיים לנוכח ריבוי השימושים חסרי ההבחנה במושג אנטישמיות. אנגל אף סבור שהגיעה העת לזנוח מושג זה, כאילו מדובר בקטגוריה אנליטית ולא בתופעה קונקרטית בהיסטוריה היהודית. מבחינת הרטוריקה הציבורית, אך כפסע בין העמדה הזו לבין הכחשת האנטישמיות כמציאות היסטורית — דבר שאנגל ואלה השותפים לדעתו אינם מתכוונים אליו, כמובן — אך להיסטוריונים לא תמיד יש שליטה על עיוות מסקנותיהם בשיח הציבורי.
אלא שאין זו גזירת גורל. את האינפלציה החדה במושג אנטישמיות עדיין אפשר לעצור. דרך אחת לכך יכולה להיות פעולה משותפת של חוקרי אנטישמיות ישראלים לשינוי הגדרת העבודה של IHRA, ברוח ההגדרות הקלאסיות של האנטישמיות המודרנית. ההגדרה הישנה־חדשה תדגיש מחדש, בין השאר, את ייחודה הטוטלי של הגזענות האנטישמית, את מאפייניו הדמוניים הספציפיים של סטריאוטיפ היהודי, וכן את תכלית היסוד של האידיאולוגיה האנטישמית בעידן המודרני: הרחקת היהודים ממשפחת האומות, תוך פגיעה בזכויותיהם האזרחיות בתפוצות ו/או תוך ערעור על זכותם להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל.