• על נושאי הלפיד - מאת עירית ועזרא דגן

    'תיאטרון עדוּת - לספר כדי לחיות' הוא פרויקט חינוכי-טיפולי, המפגיש מבוגרים וצעירים. במסגרתו ניצולי שואה מספרים לצעירים את סיפור הישרדותם ותקומתם. בתהליך של כשנה, בדרך של טיפול ביצירה, הבעה אמנותית ודרמה-תרפיה, כתיבה ובימוי, מופקת הצגה המוצגת בפני תלמידי בתי-ספר ומבוגרים בכל יישוב.

    המשך לקרוא

פולין משקיעה מאמצים בהדגשת הסבל הפולני במלחמת העולם השנייה, תוך הקטנת הדיון בשואת היהודים. ממשלת ישראל מתעלמת בינתיים מהמגמה, אך עלולה למצוא עצמה חסרת אונים נוכח שינויים בזיכרון הקולקטיבי לגבי השואה

מיזם יוצא דופן ובעל חשיבות עצומה יוצרים השחקנים עירית ועזרא דגן, בעבודתם המשותפת עם שורדי שואה. הם נשואים כמעט 40 שנה, הורים לשלושה-לעזרא ילד מנישואיו הראשונים, ויש להם ביחד ששה נכדים. מזה שנים שהם עובדים יחד, בטלוויזיה, בתיאטרון, בהצגות ילדים במתנ"סים ובבתי ספר בכל הארץ. עזרא, המשחק בתיאטרון הקאמרי מזה שנים רבות, לא פסק מלשחק כמעט בכל התיאטראות, מיום שעלה על הבמה, ממש אחרי שכיכב ב"להקת גיסות השריון". הוא הרבה להופיע בסרטים, בסדרות טלוויזיה, וזכור לנו מתפקידו המרשים בסרט "רשימת שינדלר". דגן הוא גם פנטומימאי, במאי תיאטרון, מורה ומרצה- לימד שנים באוניברסיטת חיפה. 

במודעה שמתפרסמת היום על ידי ראשי ממשלות פולין  וישראל  אין זכר לנושא של הרכוש היהודי הרב שפולין מחזיקה בתוקף חוק נאצי.

כמה וכמה פוסטים שלי הוקדשו לנושא הרכוש היהודי הציבורי והפרטי בפולין, אשר לפי הערכות שונות נאמד בעשרות מיליארדי דולרים, שכן יותר משליש מכלל  הנדל"ן במדינה זאת היה שייך ליהודים. באחרון שבהם ציינתי כי להערכתי החוק הפולני לגבי מצבם של הפולנים בשואה חוקק לא רק כדי לטהר את הפולנים אלא כבסיס לבקשת פיצויים מגרמניה,שלא רק היהודים סבלו אלא גם הפולנים. ובכך עוסק בין השאר החוק, ובעניין זה אין לנו כל השגות. והנה  לאחר שהפרלמנט בפולים תיקן, במקצת ולא במהות, את החוק הזה,לצערי בברכת ראש ממשלת ישראל, מיד אחרי כן באה הודעתו של ראש ממשלת פולין על הפיצויים שפולין תדרוש מגרמניה.

למאמר המלא ב-"זרקור,הבלוג של צבי גיל" לחצו כאן

ינאי רווה, מנחה בערוץ טלוויזיה מסחרי, מתרגש. בתוכניתו "דיבור צפוף ודי!" מתארחת הערב ניצולת שואה. רבקה פלדמן, בת 89, איבדה במלחמה את משפחתה והיא עצמה היתה כלואה באושוויץ. אחרי המלחמה עלתה לארץ והביאה לעולם ילדים ונכדים. בעלה הלך לעולמו והיא גרה עכשיו ברמת גן. רווה מצלם סלפי אתה, שואל, "זה באסה להיות ניצולת שואה?" ומבקש: "ספרי לנו במשפט מה עבר עלייך בתקופת השואה, כביכול". אחר כך הוא משחק אתה משחק אסוציאציות, מאיץ בה "לענות מהר, בלי לחשוב" ומברר, "אם לא היתה שואה, איפה היית היום?"

השיר "שתיקות" הינו שיר שואה אשר חותמה של השואה טבוע בו הן בתוכנו והן בצורתו. מחברו הוא ניצול שואה. החוויה המתוארת בו היא מסמלי השואה. קעקוע מספר אישי על זרועם של האסירים היהודיים במחנה ההשמדה אושוויץ, ובו מילות צופן, קוד המייחדות את שירת השואה.

בפתיחת "1945"המצוין של פרנץ טורוק (הונגריה, 2017), יורדים מן הרכבת שני גברים, קשיש וצעיר, מבקשים להעמיס על עגלה הרתומה לסוס שתי תיבות גדולות, ספק מזוודות ספק ארונות קבורה, ובעצמם הולכים ברגל אחר העגלה אל הכפר ההונגרי הסמוך. השמועה מתפשטת בכפר: "הם חזרו". "איזה מין זרים?" שואל המוזג בבר־מסעדה המקומי. כתשובה, שומר תחנת הרכבת מצייר באוויר אף גדול ליד אפו. "הבנת?" העריכה מצליבה בין השיחות בתוך הכפר, עמוסות החשד, הטינה ("מה בשם שמים הם רוצים? נקמה? להראות את הסחורות שהביאו בכל רחבי הכפר?") והאשמה ("הם נתנו לנו את הבית כחוק... אני לא עוזבת את הבית!"), לבין שתיקתם של השניים, ההולכים בחוצות הכפר בלי שיהיה ברור מה מעשיהם ולשם מה הגיעו.

הם חצו גבולות ללא רשות וגרמו בכך לבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות רציניות. ניסו לעצור בעדם, אבל הם המשיכו להגיע, עד שלבסוף הגבול התייצב וההסתננות המזעזעת נפסקה. לא, זה לא סיפור על פליטי רצח העם בדארפור וזוועות הדיקטטורה האריתריאית שהגיעו לישראל. זהו סיפור הבריחה של יהודים בין 1945 ל–1947. כרבע מיליון בני אדם ברחו כך, והיו מסתננים בלתי לגליים. נורא, לא? במקרה שלהם לא היתה מדינה שלישית שהיתה מוכנה "לקלוט" את הפליטים תמורת הסכמים ביטחוניים ואחרים.

מאחורי עמדתה הצנועה של רות בונדי מסתתר קורפוס שלם של יצירה תרבותית מוקפדת שקשה להפריז בחשיבותו העקרונית והמעשית לתרבות הישראלית

רומה נוטקביץ' בן-עטר דווקא לא שתקה, אבל בנה ההיסטוריון גילה עניין בסיפור שלה רק אחרי שהבין ש- ”שמירת מרחק והימנעות מודעת לא הועילה"
מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר
                                       
רוֹמה נוּטקֵביץ' בן־עטר, דורון ש' בן־עטר.  
תרגמה מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת יד ושם