בין יום השואה הבינלאומי ליום השואה הלאומי, בין משלחת של חברי כנסת למשלחת תלמידים, בין מצעד של קצינים למטס ראווה מעל שמי פולין, זיכרון השואה במדינת ישראל כבר מזמן אינו זיכרון ממשי ואישי, אלא הַבְנָיָה חברתית בעלת משמעויות מרחיקות לכת.
בשיעורי ההיסטוריה מלמדים אותנו על שלבי ההשמדה; במשלחות לפולין לוקחים אותנו לראות בעיניים את השיטתיות של ההשמדה; בימי השואה מזכירים לנו את ממדי ההשמדה; ובטקסים משביעים אותנו לא לשכוח ולא לסלוח. אין ספק שההבניה של זכר השואה אינה משפיעה רק על האתוס של מדינת ישראל, אלא יש לה גם תפקיד מכריע בעיצוב אישיותם של הישראלים, הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה הפוליטית. ולכן, מבלי לערער על הקביעה הבסיסית ש"אסור לשכוח", יש לשוב ולבחון: מה באמת מלמדים אותנו לזכור, או אפילו, האם כך היו רוצים הקורבנות שנזכור אותם?
טקסי יום השואה בילדותי, למשל: הנה אני עומד בטור עם ילדים אחרים בני 12. השמש קופחת על ראשינו. נשמעת צפירה. כולם מתיישרים. עכשיו זוכרים. אני מריץ בראשי את התמונות הנוראיות של מחנות הריכוז, ומנסה להציב את עצמי במקומם של הילדים עם הידיים המורמות, שמביטים עלי מהפוסטרים שתלו באותו שבוע במסדרונות בית הספר. שאלה אחת עומדת לנגד עיני: האם הייתי מצליח לברוח? נגמרת הצפירה. תודה לאל. הקריין, ילד בגילי, מכריז: "לא עוד".
אבל מה אני יודע על חייהם של הקורבנות? שום דבר. מי הם היו וכיצד חיו? אין לי מושג. על מה צחקו ועל מה ריכלו? במה נבדלה חסידות אחת מחסידות אחרת? מה היה מבנה הקהילה? מי היו הקנטוניסטים? מה היו היחסים בין היהודים למקומיים? האם תמיד הם הסתכמו בפוגרומים וברדיפות? כיצד נראו חיי היום־יום בשוקי העיירה היהודית? איך התנהלו יחסי המסחר? האם נכון שגויים באו להתייעץ עם רב העיירה? ומה לגבי המשכילים, המומרים, הבונדיסטים, הציונים, ואלו שפניהם היו נשואות ללואר איסט סייד בניו יורק ולא לפלשתינה? מה אני יודע על החיים שחיו לפני שנת 1933 כל אלה שמצווים אותנו לא לשכוח? כלום.
וכך, באופן מוזר, ההבניה של זכר השואה במדינת ישראל דווקא מטשטשת את האנושיות של הקורבנות, וכבר קשה לדמיין אותם שלא בתוך טורים ושורות, עירומים ומפוחדים, וידיהם מורמות אל מול רובים וכלבי רועים גרמניים. ומשהו באופן שבו הנאצים התייחסו לקורבנותיהם - כאל מכלול, כאל גוף אחד - מחלחל גם לאופן שבו מצווים אותנו כאן לזכור אותם.
התשובה לזוועות הנאצים אינה טמונה בנבירה אובססיווית בשלבי ההשמדה שהם שיכללו, אלא בהחייאה מחדש של כל העושר שהם מחקו. הלוא מה עשו הנאצים? הם לקחו ציבור יהודי שהיה מגוון מאין כמוהו - חסידים ואורתודוקסים, חילונים ומשכילים, מומרים וליברלים, ציונים ובונדיסטים, סוחרים ופקידים, חייטים וסנדלרים, קבצנים ומנהלי "עסקי אוויר" - ואת כל העושר העצום הזה צמצמו לשם תואר אחד: יהודי. לא משנה מי אתה ומה אתה, או מאיפה את באה ולאן את הולכת, גורלך נגזר כיוון שאת/ה יהודי/ה. הנאצים הפשיטו את הקורבנות מאורח החיים הקונקרטי שלהם והפכו אותם למקשה אחת. הם גזלו את הזהות האישית של קורבנותיהם וקיבצו אותם לעדר.
לפיכך, במקום לשפוך מיליונים על ביקורים חוזרים ונשנים באושוויץ, יש להקים מוזיאונים ומכוני מחקר לזכר התרבויות שנמחקו באכזריות, ולא להנציח רק את האכזריות. משאבים דומים יש להפנות גם להחייאת התרבות העשירה של יהודי ארצות ערב, שסממניה הלכו ונשחקו בתוך סיפור הגאולה של מבצע כנפי נשרים ומבצע יכין.
אפשר לסכם זאת כך: בהבניית הזיכרון הלאומי היום יש עיקרון מנחה: אם היהודי היה נרדף - הוא היה קיים, ואם הוא לא היה נרדף - הוא לא היה קיים. קיומו של היהודי לפני קום המדינה שקול להיותו נרדף, כאילו לא היו רגעי שמחה באלפיים שנות גלות, וכאילו לא צמחו תרבויות מרתקות בגרודנו ובטריפולי. אם במדינת ישראל של היום ממהרים חברי הכנסת להתגודד דווקא סביב המשרפות, אזי את הרוב הם שוכחים, ובטח שאת העיקר; וכך הם מצווים לדור הצעיר זיכרון פילי, כזה שנכנס לחנות החרסינה של ההיסטוריה ומנתץ את כל אותם רגעים שבזכותם יש ערך לחיים.
כיצד ייתכן שאין בישראל מודל מוגדל של שטעטל, שבו יכולים אנשים לבקר ולהבין כיצד חיו יהודים בעיירה פולנית של סוף המאה ה-19? ומדוע תלמידי בתי ספר אינם מבקרים במרכז למורשת יהדות מצרים? קשה להאמין שתלמידי תיכון מסיימים בגרות בהיסטוריה בלי להבין כיצד נראו חיי היום־יום בליטא ובבגדאד, בלי לקרוא בשיעורי ספרות את מנדלי מוכר ספרים או שמעון בלס, ובלי לדון בשיעורי האזרחות בהשוואות ביקורתיות בסוגיית היחס לזרים בחברות לאום (בלא שמורים יפחדו משימועים מביכים). אבל זו המציאות. ובינתיים ממשיכים להישפך מיליונים רבים על הבניית זיכרון מסוג מסוים מאוד, שמעודד בורות ושכחה במקרה הטוב, ותאוות נקם אלימה במקרה הרע.
"כל המתים, כולם, משאירים כאן משהו. סימן. בית. כמו אדם שמבקש לחזור למקום אהוב מאוד והוא שוכח בכוונה ספר, סל, משקפיים כדי שיהיה לו תירוץ לחזור למקום האהוב", כתב יהודה עמיחי. המתים תמיד משאירים סימן כדי שיהיה להם תירוץ לחזור, אבל כאן מתעלמים מסימני החיים. פעם אחר פעם מחזירים את המתים אל המשרפות והגטאות. אין להתפלא שבעיני רבים, מורשת השואה מסתכמת בתאוות כוח ובציוויי נקמה. וככל שאנחנו מתרחקים כרונולוגית מן האירועים, רק גוברת ההשפעה של הבניית זיכרון המעצב דור מפוחד ומכונס. עובדה היא שלהיות אדם ערכי בישראל של היום משמעו לבקר בקרמטוריום במדי קצין או בחליפת ח"כ, להישיר מבט אל ההשפלה עם זיק של נקמה, ולשכוח ככל יכולתך.
הכותב הוא סופר וד"ר לפילוסופיה
