מאמרים

04/07/22

קורצ'ין "יודעת" את השואה כתחושה אישית מפני שהיא יודעת את עצמה כבת־אנוש

מדוע לא עזבו היהודים את מושבותיהם לפני השואה ולא ניסו לנוס על נפשם כל עוד אפשר היה? בספרה הנוקב "החיפוש אחר האמת" מנסה טובה קורצ'ין לענות את השאלה בעלת המשמעות הקונקרטית מאוד בימים אלה של המלחמה באוקראינה ומזהה בבהירות את המצב הפסיכולוגי והמשפחתי שמנע עזיבות כאלה.  ותיאורה את הרקע המנטלי של הקיפאון הזה, קיפאונו של הארנב אל מול הנחש, משכנע לחלוט

מאת: דן מירון

22 הארץ במרץ 2022

החיפוש אחר האמת — השואה בהונגריה ואוסטריה: עובדות ושקרים, מאת טובה קורצ'ין, הוצאת סטימצקי, 2021, 280 עמודים

במרחב הטקסטואלי המכונה לעתים "ספרות השואה" (שתי המלים מתחככות זו בזו באי־נחת ובחוסר אהדה) לא קל כיום לטקסט חדש למשוך אליו את תשומת הלב, גם שהוא ראוי לה. לדוגמה: לפני כשנתיים ראה אור נוסח עברי של יצירת מופת היסטורית, שאם יש למושג ספרות משמעות שלמה ומקיפה הריהו חייב לחול עליה, מפני שבעוד שהיא מבוססת על כל המסמכים הרלוונטיים והעדויות בזמן אמת כראוי למחקר היסטורי מדעי, היא נקראת בנשימה עצורה ובמתח מצמרר.

הכוונה היא לחיבורו של עומר ברטוב, מראשי העוסקים כיום ב"לימודי השואה", על "חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ'" (עם עובד, ספריית אפקים). הספר, בתרגום עברי רהוט של איה ברויר, סוחף לא פחות מן הבדיון הסיפורי הטוב ביותר, ותוך כך הוא חושף בדקדקנות וללא חיפזון מצב היסטורי מורכב ומסובך: כיצד נידונו יהודי בוצ'אץ', קהילת המוצא של ש"י עגנון, לכיליון בעודם מתפוקקים במלחציהן של שלוש צבתות שונות: הגרמנים האמונים על מימוש "הפתרון הסופי"; הרותנים, נושאי הדגל של הרפובליקה האוקראינית העצמאית קצרת הימים המכים ביהודים שניסו לשמור על נייטרליות במאבק בינם לבין הפולנים; ואלו האחרונים שתבעו את הכלתה של גליציה (לאחר התפרקותה של האימפריה האוסטרו־הונגרית) בתוך המדינה הפולנית המתחדשת.

קוראי הספר יוצאים מקריאתם כשהם מצוידים בהבנה מעמיקה ודקה לאין ערוך יותר מזו הרווחת של הכוחות ההיסטוריים שאיפשרו את השמדת יהדות מזרח־אירופה. בה־בעת נפתחת לפניהם פרספקטיבה שממנה נשקף המצב השורר באוקראינה היום בתלת־ממדים ובעומק היסטורי. אבל ככל הידוע לי קהל הקוראים הרחב, שהיה צריך לספוג ולהפנים את חוכמת הספר של ברטוב, לא הגיע לקריאה בו. הדיון בספר לא חרג, כמדומה, מתחומם הצר של המומחים ל"שואה" ולא נעשה לנחלתה של האינטליגנציה הישראלית בכללה. גם ההשתמעות של החיבור במסגרת הפולמוס האינטלקטואלי הסוער המתחולל היום באירופה סביב המושג "ג'נוסייד", בלשוננו "רצח עם" (הכותרת של הספר היא "אנטומיה של רצח עם"), לא נקלט כאן במלוא השתמעותו, אף כי הוא נוגע ישירות לא רק בשואת היהודים אלא גם במצבה הנוכחי של ישראל כמדינה כובשת וכשנעשים ניסיונות חוזרים ונשנים להחיל את המושג גם על הקונפליקט הישראלי־פלסטיני.

 

משום כך אולי ראוי שגם מי שאינו מומחה ב"לימודי שואה" (כמוני) יפנה כמיטב יכולתו את תשומת לבם של קוראים רציניים לטקסטים חדשים בתחום "ספרות השואה" הנראים למעוררי עניין ומחשבה. כזה הוא, לדעתי, ספרה העיתונאי של טובה קורצ'ין "החיפוש אחר האמת — השואה בהונגריה ואוסטריה: עובדות ושקרים". הספר איננו ספר מחקר היסטורי מקורי. אם "האמת" שהיא נושא ה"חיפוש" שמחפש הספר היא האמת ההיסטורית העובדתית, הרי זו אמת ידועה שנחקרה ונבדקה כבר פעמים רבות. המחברת, בקיאה כל צורכה במחקר ההיסטורי של השואה ובתעודות שעליהן הוא נסמך, מסכמת בכישרון עיתונאי רב את המהלכים הידועים שהביאו להשמדתם של יהודי אוסטריה והונגריה, הראשונים כבר לפני פרוץ מלחמת העולם, למחרת ה"אנשלוס" של 1938, והאחרונים ב-1944, לקראת סוף המלחמה, עם פלישת הגרמנים להונגריה.

למעשה, ספרה של טובה קורצ'ין אינו שייך לגמרי לאף אחד מן התחומים המובהקים של הכתיבה על השואה (או שהוא שייך במקצת לכל אחד מתחומים אלה): עדויות וזיכרונות, בלטריסטיקה, מחקר היסטורי־מדעי והגות מטא־היסטורית העוסקת במה שאפשר ללמוד מהשואה על מצבו של האדם. מחברת הספר משתהה אם מעט ואם הרבה בכל אחד מתחומים אלה, אשר אף אחד מהם אינו העיקר שאליו היא חותרת.

היא מסתמכת על זיכרונותיה שלה (כבת להורים שעזבו את וינה לאחר ה"אנשלוס", שהו זמן־מה בבית משפחת האם בעיירה קטנה על גבול הונגריה־סלובקיה והיגרו בעוד־מועד לארץ ישראל), ועוד יותר מכך על זיכרונותיהן של בנות משפחה ששרדו. היא מתארת בכישרון בלטריסטי לא־מבוטל סיטואציות קונקרטיות מורכבות מאוד (למשל ביקורים אצל אנשים שהיו מקורבים לנאצים ומעורבים בעקירת היהודים האוסטרים מארצם ובביזת רכושם ויחסים עם בניהם ונכדיהם של פושעים נאצים המכים על חטא־אבות). היא חוקרת פינות חשוכות ומוזנחות (אבל מתועדות די והותר) כמו המשך ביזת נכסיהם של יהודי אוסטריה על־ידי הצבא האמריקאי הכובש, שסירב בשיטתיות להחזיר אוצרות אמנות, תכשיטים יקרי־ערך, רהיטים עתיקים וכו' לבעליהם היהודים או ליורשיהם ומכר את הביזה במכירה פומבית.

בתחום ההגות הפסיכו־היסטורית מציגה קורצ'ין כמה שאלות חשובות שההסתכלות המקובלת אינה מספקת להן תשובות הולמות, למשל השאלה אם קורבנות השואה "ידעו" או "לא ידעו" את הצפוי להם. בייחוד מדובר ביהדות הונגריה, שההשמדה הגיעה אליה בשלב מאוחר מאוד של מלחמת העולם, כשנה לפני כניעת גרמניה במאי 1945. הייתכן שבשנת 1944 יהודי הונגריה לא "ידעו" מה עלה בגורל יהודי פולין, אוקראינה, ליטא, בסרביה, סלובקיה, ושלא לדבר על יהודי גרמניה ואוסטריה?

ספרה של טובה קורצ'ין אינו שייך לגמרי לאף אחד מן התחומים המובהקים של הכתיבה על השואה: עדויות וזיכרונות, בלטריסטיקה, מחקר היסטורי־מדעי והגות מטא־היסטורית העוסקת במה שאפשר ללמוד מהשואה על מצבו של האדם. מחברת הספר משתהה אם מעט ואם הרבה בכל אחד מתחומים אלה, אשר אף אחד מהם אינו העיקר שאליו היא חותרת

אגב העלאת שאלה זו מזכירה קורצ'ין את פרשת קסטנר, איש הוועד היהודי בבודפשט שעמד בקשר עם האחראים לחיסולה של יהדות מולדתו הונגריה. קסטנר הואשם בהסתרת כוונותיו של אייכמן מן הקהילות היהודיות ובכך גרם מניעת פעולות מילוט והסתרה מצד המועדים להשמדה, שרבים מהם היו יכולים אולי להינצל. המחברת כופרת בהאשמה זו. "מי שרצה לדעת ידע", היא קובעת. למעשה, ידעו כולם. השיבוש שבחשיבה על קסטנר ועל כלל מצבם של יהודי אירופה מסתמן בעצם הצגת השאלה במונחים אפיסטמולוגיים בינאריים, ידיעה/אי־ידיעה, בלי להביא בחשבון את האפשרות הפסיכולוגית של "ידיעה ללא ידיעה", או להפך, של אי־ידיעה רצונית המכורסמת על־ידי תולעת ידיעה שהודחקה.

אין ספק שבעניין זה קולעת קורצ'ין אל לב האמת, אמת החיים והמוות של בני משפחתה, סבה יוסף פישר וסבתה גיזלה, בניהם ונכדיהם. אחת מיצירותיה הייחודיות של השואה הייתה השעיה המונית, כמעט אפשר לומר אוניברסלית, של הרצון לדעת ולכן גם של היכולת לדעת. וכהמשך למחשבה זו מציגה המחברת שאלה נוספת: מדוע לא עזבו היהודים (רובם) את מושבותיהם ולא ניסו לנוס על נפשם כל עוד אפשר היה  עוד שאלה בעלת משמעות קונקרטית מאוד בימים אלה של המלחמה באוקראינה.

קורצ'ין מזהה בבהירות את המצב הפסיכולוגי והמשפחתי שמנע עזיבות כאלה. תיאור הרקע המנטלי של הקיפאון הזה, קיפאונו של הארנב אל מול הנחש, משכנע לחלוטין. המחברת אף מודה בכנות מעוררת כבוד שהיא עצמה אינה בטוחה שהייתה מתנהגת אחרת משנהגו סבה וסבתה ורוב בני משפחת פישר בנסיבות שבהן הם היו נתונים. סביר להניח שהייתה נוהגת כמותם "ונכתשת לעפר" יחד אתם.

העניין הרב שמעוררות כל התובנות האלו איננו, מכל מקום, הדבר העיקרי שהקורא לוקח עִמו בצאתו מן הקריאה בספרה של קורצ'ין. הספר מפתח שני קווי עלילה שונים אך מקבילים. העלילה האחת שלו היא עלילת צמיחתה של השואה כגוף סרטני מתפשט והולך ובגופה של אירופה (וביחוד זו המרכזית, האוסטרו־הונגרית). העלילה השנייה היא עלילת מסע: מסעה של המחברת מאי ידיעה לידיעה כמו ברכבת החולפת על־פני נופים של אמיתות ושקרים. המסע הזה, השני, הוא המעניק לספר את ייחודו.

נקודת המוצא היא תשוקתה של המחברת להכיר פוסט־מורטם את בני משפחתה שנספו. התחנה הראשונה של מסע התגליות שלה נקבעה במחיצתן של בנות המשפחה הספורות שהגיעו לארץ ישראל אחרי המלחמה. המחברת "חלבה" אותן והן העניקו לה, מרצונן ואפילו מתוך כורח פנימי, את שפע האינפורמציה שאצרו.

נקודת המוצא היא תשוקתה של המחברת להכיר פוסט־מורטם את בני משפחתה שנספו. הוריה, כדרכם של רבים מהשורדים, חסמו פיהם וכמעט לא דיברו על מה שידעו (אביה נלקח בשעתו למחנה ריכוז אוסטרי שממנו שוחרר בתנאי שיעזוב את אוסטריה, ואגב אזהרה חמורה שאם יספר על המקום שבו שהה ועל המעשים שנעשו בו תגיע אליו בכל מקום שבו ישהה היד הנוקמת). הבת, שנעשתה אשה בוגרת, רצתה לדעת מה שלא סופר לה בילדותה ובנעוריה. התחנה הראשונה של מסע התגליות שלה נקבעה במחיצתן של בנות המשפחה הספורות שהגיעו לארץ ישראל אחרי המלחמה. המחברת "חלבה" אותן והן העניקו לה, מרצונן ואפילו מתוך כורח פנימי, את שפע האינפורמציה שאצרו.

אחר־כך נסעה המחברת, יותר מפעם אחת לעיירה ההונגרו־סלובקית שבה חיו הורי אמה ורבים מבני משפחתם, ואחר־כך גם לווינה, לרובע לאופולדשטאט שבו נולדה בקרב קהילה יהודית גדולה שחיה חיי עשייה נמרצים. מצד אחד היא ניסתה לתהות על קנקנם של מי שהשתתפו בהשמדת הקהילות היהודיות האוסטרו־הונגריות, וכן להתבונן היטב במכרים, בשכנים ובבני המקום שהיו עדים דוממים למעשה ההשמדה ואחר־כך התחרו זה בזה בתלישת נתח גדול ככל האפשר מן הרכוש היהודי שנותר ללא בעלים. ומצד שני היא ניסתה, בהצלחה מעוררת התפעלות, לשחזר את הדמויות של בני משפחתה (בייחוד אלה שחיו בעיירה ההונגרית) ועוד יותר מזה את "עולמם" המנטלי וההתנהגותי, שנעשה לא רק ל"עולם של אתמול" אלא לאטלנטיס ששקעה במצולות.

בתיאור החיים בבית סבה, חנווני אמיד בעל חנות כלבו כפרית בעיירה הנידחת שעל גדות אחד מיובליה של הדנובה, הפעילה קורצ'ין את מלוא כישרונה הבלטריסטי. הדמויות והחיים המתוארים נעשים קרובים ומובנים לקורא. גם הפסיביות והדבקות בשגרה שאיפיינו אותם מסתברות מעצם המהות של העולם המשפחתי והקהילתי המוצג כאן ונעשות מובנות עד כדי הזדהות עם הפקפוק של המחברת: מי יודע, אילו חי הקורא באותו עולם, בין אותן דמויות, כנראה לא היה נוהג אחרת משנהגו סבא יוסף וסבתא גיזלה והיה הולך אל מותו בשקט, בהכנעה ובדעה צלולה.

אבל לא רק הרצון העז להחיות את העבר, להציגו במלוא נוכחותו הנושמת ולהבין מבפנים את קוד ההתנהגות המדריך אותו הפעיל את המחברת. משהו עמוק יותר תסס בה והסעיר אותה, משהו שנבע מתפישת מציאות הצמודה קודם כל לפרט ורק אחר־כך לכלל. לדוגמה, עומר ברטוב, בספרו שהוזכר, מתאר באיפוק ובצמצום מחזה נורא שהיה מוצג בבוצ'אץ' המנואצת מדי יום במשך תקופה ארוכה: אדם שעמד ברחוב מרחובות העיירה היה רואה כמעט כל יום קבוצה של יהודים, גברים, נשים, זקנים וטף, צועדים דמומים וממושמעים, נהוגים בידי סרדיוטים ספורים, מתבלטים על גבי קו הרקיע של גבעה סמוכה לעיר, עד הגעתם למקום שבו נחפרו בורות גדולים. אז עמדו בשורה ובלי אומר ותזוזה חיכו למכת הכדור בעורפם או בגולגלתם שהפילה אותם לתוך הבור וכך נעלמו מעין המתבונן. לא במקרה בחר ברטוב בזווית הראייה של האדם העומד במרחק רואה מה שהוא רואה כתהלוכה דוממת כמעט־פולחנית. אפילו הדי הירי מגיעים אליו מרוחקים וכמעט רכים. זוהי זווית הראייה המתאימה להיסטוריון.

אילו סיפרה טובה קורצ'ין אותו סיפור עצמו היינו רואים את הנעשה בעד עיניו של אחד מהמוצאים להורג ובעד עיניו של מי שמבצע את מעשה ההרג, מקרוב, במרחק מגע, עם כל הפרטים הפיסיים והפסיכולוגיים. בעיקר היינו תוהים על מה שמתרחש בשעת מעשה ב"ראשו" של כל אחד מההולכים הנהוגים, ולא פחות מהנוהגים. שכן תשוקתה הגדולה, הבוערת, של מחברת הספר היא להיות בתוך הראש של האחר, לדעת מה הוא רואה, חושב ומרגיש, ומדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג.

לא המכות מעניינות אותה אלא המכה והמוכה, באופן פרטני וכאילו חד־פעמי. לא התהליכים ההיסטוריים מרתקים אליהם את תשומת לבה אלא רגעים שבהם שרוי אדם פרטי ומסויים בתוך המערבולת ההיסטורית: מה חושב ומרגיש הכומר הפרוטסטנטי או הקתולי המלווה את "עוצבות הירי" (קורצ'ין מכנה אותן "פלוגות הרצח") שמלאכתן היום־יומית, המשעממת והבנלית היא חיסולם של מאות ואלפי יהודים הנשמטים אל תוך הבורות שכרו במו ידיהם; מה חושב ומרגיש בן המשפחה ההולך למקום האיסוף של היוצאים שגויסו ל"מחנה עבודה" שאיש לא חזר ממנו, ומה חושבים ומרגישים האשה והילד המלווים אותו עד למקום האיסוף ואחר־כך חוזרים לאיטם הביתה.

כמובן, "ידיעה" פנימית כזאת שיודעת קורצ'ין אינה אלא פרי דמיונה. אבל הדמיון היוצר שלה הוא בעל כוח עצום, כוח ההחייאה של האחר וכוח השיכנוע של הקורא החש שהאחר הזה הוא ממשי, חד־פעמי ואמיתי לגמרי, היסטורי ומטא־היסטורי כאחד. קורצ'ין "יודעת" את השואה כתחושה אישית מפני שהיא יודעת את עצמה כבת־אנוש. הידיעה הזאת היא מקור קסמו של ספרה, החייב לפלס את דרכו אל קהל קוראים רחב.

 

יצירת קשר

תיאטרון עדות

עקבו אחרינו