הכותרת המפתיעה בספרו של פרופ' אלווין רוזנפלד, חוקר ותיק במדעי היהדות באוניברסיטת אינדיאנה, "קץ השואה", מעוררת מיד את סקרנותו של הקורא ותובעת תשובה: מה פירוש קץ השואה, והלא היא הגיעה אל קצה לפני עשורים רבים? אלא שבמרכז הספר עומדת התזה שלפיה "ההיסטוריה של השואה הופכת להיות מקובלת על הרבים רק כאשר משתנה הסיפר הבסיסי שלה באופן המאפשר למספר רב של אנשים להזדהות איתה".
המחבר מעמיד את התזה באופן חריף, מודאג ומדאיג, מתוך חשש שזיכרון השואה כאירוע היסטורי ידעך וישקע, ותמונה שונה וקלה לבליעה תעוצב על ידי תרבות המונים, פוליטיקה ואידיאולוגיה. מטרתו הכוללת של המחבר היא להזהיר מפני תהליך השינוי הזה, שעלול לערער את ההבנה של מידת חומרתה ואכזריותה של השואה, להקהות את הרגישות המוסרית ואת זיכרון הזוועות.
לפיכך קרא רוזנפלד לספרו "קץ השואה": השואה כפי שהיא מתוארת ומוצגת על ידי היסטוריונים הולכת ומשתנה ומתפוגגת, ובמקומה בא משהו שונה בתכלית. "דבר הדומה ל'קץ השואה' מתחיל להסתמן באופק", הוא כותב בדברי הסיכום (עמ' 174). ניכר שהמחבר כותב מתוך מעורבות, כותב בכל מאודו. הוא מודה שלא קל לו לצפות בהתפתחויות שהוא מדבר עליהן, ולכתוב עליהן ללא סערת נפש, ועם זאת העמיד ספר חשוב המזמין דיון מעמיק.
הדוגמאות מרתקות ומקוממות. רוזנפלד פותח בנימוקיו של הנשיא האמריקאי לשעבר רונלד רייגן לביקורו בבית הקברות של אנשי ואפן ס"ס ליד העיירה הגרמנית ביטבורג באביב 1985, ולסירובו הנחרץ לבקר במחנה הריכוז לשעבר בדכאו. רייגן טען אז שאימי המלחמה כבר נשכחו מן הגרמנים, שנכפו עליהם רגשות אשם לא נחוצים, שהקבורים בביטבורג הם קורבנות הנאציזם בדיוק כמו קורבנות מחנות הריכוז; הוא התייחס כמה פעמים לדיקטטורה של "אדם אחד", שאפילו לא נקב בשמו, וחזר ואמר שכדאי להביע הערכה לדמוקרטיה הגרמנית שצמחה אחרי המלחמה וללכת הלאה.
ולאותו "אדם אחד": שורה של סרטים וספרים מציגה היום את אדולף היטלר כדוד חביב, ויש המעלים אפילו פן "מצחיק" שלו, או פן ענוג של אמן רומנטי, חובב כלבים ומזון צמחוני, "שילוב בין רוברט רדפורד למדריך בתנועת הצופים" (עמ' 22). השימוש האמנותי, המסחרי והפופולרי בדמותו של היטלר בצורות שונות מאבד את הקשר אל הדמות המקורית, ותכליתו היום לספק חוויה של התרגשות, של נגיעה באסור שנעשה אנושי, של מציצנות והזנת פנטסיות.
ועוד ביטויים לדבר: התוכנית לחידוש הסנטרל פארק בניו יורק מוקעת כ"מיין קאמפף"; בטי פרידן, הכוהנת הגדולה של הפמיניזם, מזהירה שנשים המסתגלות לתפקיד של עקרות בית בלבד נמצאות בסכנה הדומה לזו שאיימה על הנידונים למוות במחנות הריכוז; תצוגה המאשימה את מינהל המזון והתרופות ברשלנות, וכותרתה "תערוכת השואה"; אדם שהתגרש, ומקונן בשיר הנקרא "שואה אמריקאית" על כאב הפרידה מילדיו, שהוא מייסר יותר מאשר גשם הנוטף מ"ארובות ברגן בלזן" תחת "רקיע של גז" (עמ' 34). זו כבר פראות רטורית, קובע רוזנפלד. והוא מזכיר גם כתיבה ענפה על סבל העבדים השחורים בארצות הברית, ועל רצח האינדיאנים, שהיו שניהם גרועים מן השואה, ועל שורה של קבוצות ששואה אורבת להם או כבר קרתה להם, כמו הומוסקסואלים, יפנים־אמריקאים, פגועי נפש, חסרי בית, חולי איידס ועוד (עמ' 117). מעמד הקורבן נהפך לנחשק בתרבות המערב של היום, כי הוא מעניק זכויות יתר. רוזנפלד מצטט את יהודה באואר: "כל רוע הפוגע במישהו במקום כלשהו הופך לשואה" (עמ' 45)
שני פרקים מצוינים על אנה פרנק מחזקים את התזה: יומנה הוא המסמך המתורגם, המפורסם והמשפיע ביותר, בעולם כולו. מדוע? משום שהיומן מתאר שואה בלי שואה, שהרי סופם המר של אנה ובני ביתה, למעט אביה, באושוויץ ובברגן בלזן, אינו נכלל בו, ואפילו הגרמנים הפורצים אל המחבוא כדי לגרור עמם את יושביו לא נכללו בו, ומחזות וסרטים שהתבססו על היומן הקפידו להתעלם מן הזוועות. העיבודים והתרגומים הרבים של היומן הפכו את אנה מנערה יהודייה המסתתרת מאימת הנאצים לנערה אוניברסלית הנרדפת על ידי הרוע בכלל, וכך מתאימה דמותה לכל תקופה ומקום ואידיאולוגיה. אלינור רוזוולט, שכתבה הקדמה למהדורה הראשונה של היומן באנגלית, אפילו לא ציינה שאנה היתה יהודייה, והקטעים שבהם אנה מתארת את אכזריותם של הגרמנים הושמטו ברובם המכריע, וקודם כל במהדורה הגרמנית. במקומם הובלטו ביטויי האופטימיות של אנה ואמונתה, למרות הכל, שיצר לב האדם טוב מנעוריו.
הפרקים על ז'אן אמרי, אלי ויזל, פרימו לוי ואימרה קרטס - ניצולים/עדים/סופרים שנכלאו באושוויץ - מדגישים את חששם שמא כתיבתם אינה מעבירה את חוויית השואה לקוראים והמלים דלות מול החוויה. הלבטים האלה התעצמו בהם עם השנים, כאשר החלו לעמוד על טיבו של השינוי בדימוייה של השואה ובייצוגיה, ועמם התעצמה החרדה שכתיבתם אין לה השפעה על ציבור הקוראים שאינו רוצה להתהלך עם זיכרון החוויה הנוראה ועם העול שהיא מטילה.
עם זאת, פרקים אלה תורמים רק באופן חלקי לחיזוק התזה. החשש שמא העדות, ספר הזיכרונות, ההרצאה בפני תלמידים ואפילו השיחות בבית עם בני הדורות הבאים אינם יכולים להעביר את מציאות הימים ההם במלואה, משותף לכל הניצולים. זו חרדה בסיסית ומובנת, שאין לה קשר דווקא לתזה שמציג רוזנפלד, אלא לרצון הטבעי של אדם שעבר ניסיון יוצא דופן לשתף בו אחרים, ולהזהיר אותם מהישנותו. סיבה נוספת לכך היא שאכן, אושוויץ היכה בארבעתם בגלל יהדותם. אך שלושה מבין הסופרים אינם, או לא היו, בעיני עצמם קודם כל יהודים. קרטס מתאר את עצמו כנער ש"אינו יודע אפילו מה זה בדיוק יהודי", פרימו לוי היה איש שמאל שהאמין בערכים אוניברסליים, וז'אן אמרי היה בן לאב יהודי ולאם קתולית. לוי ואמרי כיוונו את כתיבתם, בייחוד על ייחודיותו של הנאציזם, גם לציבור הגרמני, והיו מודאגים ומאוכזבים מכך שלכתיבתם לא היה הד, ושהיא לא שינתה - לפחות לפי תחושתם - שום תהליך שעבר על גרמניה. שניהם התאבדו, אולי בגלל התחושה הגוברת שאין שכר לעמלם, ואין הוא מעלה או מוריד, לאו דווקא ביחס לשואה כאירוע שקרה לעם היהודי, אלא ביחס לאנושות בכלל.
האם לא הגזים המחבר בהערכת המצב ובחרדה הנובעת ממנה? ואולי שתי המגמות - תיאור נאמן להיסטוריה והתרחקות מתמדת ממנה - יכולות להתקיים זו לצד זו, ולא זו במקום זו? האם אין דבריו משקפים בעיקר את המצב בארצות הברית, שבה תרבות פופולרית מוכתבת על ידי אופנות באות והולכות? ייתכן שבגרמניה ובישראל, הסכנה שעליה מצביע רוזנפלד היא פחותה. ליתר ביטחון, את דבריו אל קוראי ספרו בעברית הוא חותם במשאלה, שאם יזכרו רק את ציווי הזיכרון ואת הסכנה שבשכחה, יהיה זה בבחינת דיינו.
The End of the Holocaust/ Alvin H. Rosenfeld
פרופ' דינה פורת היא ראש מרכז קנטור באוניברסיטת ת"א והיסטוריונית ראשית ב-"יד ושם"
"קץ השואה" מאת אלווין רוזנפלד תירגם מאנגלית: יהודה פורת. הוצאת מאגנס ו"יד ושם"
