"אי שם טעיתי בלכתי בשבילי ההומור. הדבר הנכון היחיד לימינו היה צריך להיות הזעקה". מתוך "רצינות ההומור", המתפרסם במלאת שנה למותה של רות בונדי
רות בונדי טל בשן
אפשר להתקיים גם בלי הומור, אבל הומור מוסיף כה הרבה לחיים. זכיתי בו במידת מה, אולי בירושה, אולי בחסד, ושנים היה רדום בי. בעצם לא נאה לנכס הומור — הוא שברירי, לא סובל מרות מוצהרת עליו: אם זכית בו, שמח בחלקך בשקט, בענווה, בתודה. ושמור עליו, גם בשעות שחורות.
אולי יחס הקורא העברי לספרות הצ'כית הוא פועל יוצא מיחסי אליה, שכן תמיד בחרתי לתרגום יצירות שיש בהן זיק של הומור, ודילגתי על יצירות של רצינות תהומית, בעיקר משום שיותר מהנה להשתעשע בתרגום הברקות ומשחקי לשון. ויש דברים שלא הייתי מוכנה לגעת בהם מלכתחילה: ב–1994 יצא לאור ספר של מחבר צעיר, פטר שאבאך, בשם המפתה "חרא בוער", שזכה בצ'כיה תוך חמש שנים לשמונה מהדורות. אפילו היה זוכה במאה, בשם זה לא הייתי נוגעת בו, בלי קשר לתוכנו ולסגנונו.
נכון, צנזרתי. תרגמתי קודם כל מה שמשך אותי, ומה שמשך אותי היה יכולת המחבר לדבר אלי כקוראת, מבלי להפגין את גאונותו ומקוריותו וייחודו ומגוון ידיעותיו (ספרי מדע ועיון מחוץ לתחומי בלאו הכי). דרושה לי תחושה של קרבה נפשית למחבר, וספק רב אם היא מעידה לטובתו.
חסר לי גם המילון לתאר בפרוטרוט קטעי משגל סוערים, ואני נרתעת מאכזריות ספרותית מכוונת, גם כאשר אני מודעת לקיומה במציאות, מניסיוני. אני לא רוצה לקום בבוקר במחשבה: "קדימה, היום אעקור את עיני התינוק ומחר ארטש את אמו כנדרש. אולי עוד אספיק באותו יום לגמור את קרב היריות וחיסול כל המשפחה".
ראש הטופס
תחתית הטופס
ומה שמצער יותר מכל: אני לא מסוגלת לתרגם שירה אמיתית, מתנגנת, במשקל, כפי שכתב אותה, למשל, בעל פרס נובל לשירה ירוסלב סייפרט. חלק חשוב ומהותי זה של הספרות הצ'כית כמעט לא בא לידי ביטוי בעברית. אודה: תרגמתי במסגרת מגבלותיי הרבות, ולא אטריד את הקוראים ברשימתן, שהרי כל איש ומגבלותיו.
רק אציין עד כמה צר שבילי כשביל נמלה: מימי לא עישנתי, לא נגעתי בסמים, לא השתכרתי, אלא רק פעם אחת, באיטליה, כאשר ביריד
3
בגנואה חשבתי שזה סוג של לימונדה. לא צבעתי מעולם את שערי, לא שרתי לך ארצי כיוון שאני מזייפת בשירה. לא רקדתי בדיסקו, אני לא משחקת ברידג' ואין לי אייפון, ולא רק שאני לא רשומה בפייסבוק, אני נרתעת מעצם המחשבה שהייתי פותחת את דלת ביתי לכל בור וגס רוח. אני לא אוהבת להתנשק עם מכרות מזדמנות, ולא מאריכה בשיחות טלפון: לעניין, בבקשה. אין לי סבלנות לנודניקים, ושיחות ארוכות עייפו אותי מאז ומתמיד. בקיצור, אני רחוקה מלהיות אשת חברה אלגנטית, רחוקה משלמות, שאליה שאפתי רק בכתיבה, בתרגום ובבישול — והרמתי ידיים, השלמתי עם תם ולא נשלם.
דיברתי עם עצמי: הצניעי לכת, היאחזי בהומור. זה לא תמיד קל באופן אישי, ואף בלתי אפשרי ומגונה נוכח הידרדרותה של מדינת ישראל — התיעוב מגילויי האלימות של כוחות הביטחון בחסות שלטון הימין והחרדה מהמעשים ומההצהרות הקובעים כיום את הלכי הרוח בארץ, שוללים כל הומור. הומור הוא משענת שנועדה להקל רגעית על מצוקות החיים, אך אסור להקל ראש בעתיד המדינה שהיתה אמורה להיות עיזבון לדורות.
אי שם טעיתי בלכתי בשבילי ההומור. הדבר הנכון היחיד לימינו היה צריך להיות הזעקה — אבל כאשר אני עומדת על הגשר ורוצה לזעוק, כמו הזועק של אדוארד מונק, יוצאת ממני רק שתיקה; מאז המחנות אני לא יודעת לזעוק — וספק אם הזעקה היתה משפיעה על מצב העניינים, או רק משחררת אוויר.
ההומור נועד להקל על הקוראים, כל אחד מהם סוחב את הצרור שלו וזקוק למשענת, לעידוד — לשם כך אני כאן, כותבת כדי להוסיף כוח, לא מועקה. כל כך הרבה אסונות עלולים ליפול על אדם, שאין בכוח מילים להקל עליהם: מות ילד, נפילת בן, מחלה ממארת של בן זוג, תאונת דרכים, ואלימות לשמה — ללא גזירת הגורל, בידי הזולת, מתוך רשעות, קנאה, תאוות בצע, אטימות, שנאת האחר, בעידוד המשטרה, שמעולם לא תופסת את היהודים האשמים במעשי שנאה. חברי כנסת בזויים, רבנים מושחתים ובעלי זימה בחסות הדת, הדורשת ציות עיוור למשיחיות — ולא פחות מאלה, אשמת המוותרים על כל חשיבה עצמאית — הרב קובע במי בוחרים, עם מי מתחתנים. מפליא איך אדם מרצונו מוחק את האני שלו, נכנע ל"מיטיבים לדעת". עד עתה (וגם זה לא תמיד), שימש בית המשפט העליון חומת מגן אחרונה נגד אי צדק מובהק, רמיסת האדם, אך החולדות כבר מכרסמות גם בו. אסור להרים ידיים, אני משננת, אסור להתייאש, נותרה לי רק העקשנות לא להיכנע.
4
הכול יצא אחרת בחיי. השואה שיבשה את עתידי המזהיר, לקראתו חונכתי מגיל חמש על ידי אמי, כפקידה דו־לשונית בבנק.
קריאת ספרים נגד רצוני והעקשנות הטבעית שלי עיצבו את חיי. בעקשנות התכרבלתי בעברית כמו בשמיכה רכה, והעקשנות דרושה לי גם עכשיו, לעת חולשות ההזדקנות — בעיקר עכשיו, כשהיום־יום הופך למבצע מסובך. אסור להיכנע, אף לכוונות הטובות של המבקשים את טובתי.
עלי להיזהר, רק לא לחשב מאזן חיים, סיכום כל השיקולים המוטעים, הטעויות שעשיתי בחיי. רק לא לנבור בעבר, רק לא חרטות על מה שלא ניתן לשנות.
אבל מעולם, אף לרגע, לא התחרטתי על עלייתי ארצה. כאן מקומי, עדיין, כצאצאית לפליטי ספרד, או כאשכנזייה לבנה מפונקת, בעיניים מזרחיות. אף לא אוכל לומר שמדינת ישראל אכזבה אותי עם עלייתי. לפני שהגעתי אליה לא היה לי מושג מה אמורות להיות פניה. נחסכו ממני געגועים לארץ ישראל הנפלאה, התמימה והתומכת שהייתה כאן אי פעם. הכרתי אותה כבר כארץ נוקשה, כואבת את נפילת הבנים, תובענית, עם פער מעמדות במסווה שוויון, עם צביעות והתחסדות תחת מכבשים רעיוניים. עם קטנוניות, נקמנות, רשעות, מאבקי כוח, תככים — והתנחמתי בתקווה לנכדי: עד שתגדלו הכול ישתנה, לא יהיו עוד מלחמות בארץ.
הבטחתי לעצמי שלא אהיה פסימית לעת זקנה, לא אנבא שחורות לעתיד כאילו רציתי לקחת עמי לטמיון את כל העולם אחרי הסתלקותי ממנו. גם אם על המאדים נתגלו מים זורמים, נורא קר שם.
כאן המקום לסאטירה, ומציאות ימינו מספקת חומר למכביר. סאטירה שנונה, חריפה, מושחזת. אך לא נועדתי לה — כל חיי חמקתי משנאה ומנקמה, הדורשות כוחות נפשיים ודבקות במטרה. אבל אני מלאת עוינות לעומדים בראשה של ישראל ומי שמייצגים אותה בעולם, מושכים אותה לאבדון. לעתים מתחשק לי לירות בטלוויזיה, אך גם לו ידעתי לירות, זה לא היה משנה.
נאחזתי בהומור מהול בהרהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93. לא אכתוב יותר. דיינו.
זקנים חכמים תמיד יודעים | טל בשן
את הספר הזה תוציאי כשכבר לא אהיה פה", אמרה לי אמי רות בונדי," בשנה האחרונה לחייה, "רק תדאגי שיהיה בפורמט קטן, כמו ספר בלשי". כמובן שמחיתי, ידעתי כמה היה לה חשוב הספר האחרון, שכתבה בגיל 93, גיל שבו רוב הקשישים כבר מחשבים את קצם.
אבל היא צדקה, כרגיל. השנה האחרונה שלה לא איפשרה לשתינו לעסוק בעניינים שכאלה, ו"רצינות ההומור" — מעין סיכום מחויך של עולם התרבות, התרגום וההומור של אמי, מתפרסם רק כעת, ביום השנה הראשון לפטירתה.
לקחתי על עצמי את עריכת הספר (שלא קראתי קודם) — גם כך תמיד ביקשה שאעבור על כתבי היד לפני ההגשה. עבדתי עליו בידיעה ברורה לגמרי מה רצתה אמי לומר, כאילו דיברה איתי, וממש התקשיתי להיפרד ממנו. איזו עוד בת זוכה לדיאלוג כזה עם אמה לאחר מותה, מלבד מי שעוסקת בסיאנסים.
לפרק האחרון בספר, הגעתי, ובכן, בסוף. לא ידעתי על קיומו, התקדמתי עם הטקסט. תחילתו המחויכת, כמו הספר כולו, על חוש הומור כנכס שאסור לנפנף בו, ועל מה שבחרה שלא לתרגם, לא העידה על ההמשך. ופתאום המשפט: "אי שם טעיתי בלכתי בשבילי ההומור. הדבר הנכון היחיד לימינו צריך להיות הזעקה" — שהמשכו, אכן, בזעקה כאובה. זעקת פצעי אוהב, של רבים מבני דור המייסדים שהאריכו ימים כאן.
הפסקה האחרונה, שבה נפרדה אמי מהחיים ומקוראיה, היממה אותי לחלוטין. איך ידעה שנתיים לפני לכתה? אבל זקנים חכמים תמיד יודעים. כשגמרתי לבכות על הפרידה המאוחרת, הבנתי שמדובר בעוד צוואה. לפעמים זעקה היא הצוואה החזקה ביותר.
הספר "רצינות ההומור" רואה אור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. ב–23.11 ייפתחו שתי תערוכות מחווה לרות בונדי: "שברים שלמים" בבית טרזין ו"היה פעם אני" בגלריה זוּז
פורסם בעיתן הארץ נובמבר 2018
