עיתוני השבת לא עזרו לי. לשווא חיפשתי מאמר מרגש, כותרת מושכת, ראיון עם ניצולים, משהו שיזכיר לכולם שהעשרים ושבעה בינואר, יום השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא הרוסי, חל הפעם ממש ביום השבת, בין הכבד הקצוץ לדגים הממולאים. כלום.
עם צאת השבת מיהרתי הביתה, לניר גלים. אני אוהבת להתייעץ עם הורי, שרה ודוּגוֹ. אפילו שאני כבר גדולה ובעצמי סבתא, זה עוד לא עבר לי.
"את מבינה זהבהל'ה," אמר אבא, "התאריך עשרים ושבעה בינואר 1945 הוא תאריך חשוב. ביום הזה נכנסו הרוסים לאושוויץ. זה התאריך שהאו"ם בחר להנציח. אבל כשהרוסים נכנסו סוף סוף לאושוויץ ולמחנות ההשמדה שנכללו במתחם הארור ההוא, אני כבר לא הייתי שם. תשעה ימים קודם, בשמונה עשר לינואר 1945, הוציאו את הילדים המעטים ששרדו מהסלקציות אל השער של מחנה ההשמדה בירקנאו, ואני ביניהם. מרחוק נשמעו היטב רעמי התותחים של הרוסים שהתקדמו לכיוון שלנו, ואנחנו רצינו לזכות לראות אותם באים. אבל חיילי האס.אס לא רצו להשאיר עדויות. הם ידעו שעם התקרבות הרוסים תיוודע האמת, ועל כן אספו את כל העדויות החיות, כלומר אותי ונערים כמוני, ומבוגרים ששרדו, ולקחו אותנו בכוח, אתם בנסיגה.
מסע הנסיגה תוכנן היטב על ידי הנאצים, ולימים קראו לו "מצעד המוות". בשער מחנה בירקנאו, לפני ששילחו אותנו לשלג של מצעד המוות גילחו את מעט השיער שעל ראשינו בצורת צלב: פס אורך על פס רוחב, כדי שאם נברח יזהו אותנו מיד. חיילי האס.אס. ששמרו עלינו בדרך מיהרו מאד, הם התחלפו ביניהם כל הזמן אבל אנחנו לא. מי שעמד רגע לנוח רגליו קפאו מקור, ומי שקפא ונעמד - נורה מיד למוות. אלפים נפלו בצידי הדרכים. לאחר צעדה של שלושה ימים, יום ולילה ללא הפוגה וללא רחמים הגענו למחנה אלטהאמר. שם העלו אותנו לרכבת, ויצאנו לדרך. לאן? לא ידענו. מולנו באה רכבת אחרת, עמוסה תותחים וטנקים בדרכה אל החזית, ולפני שהבנו מה קורה הנמיך מעלינו מטוס רוסי וריסס במכונת ירייה, בטעות, את הרכבת שלנו, וכל הילדים ששרדו מהסלקציות, חברי האחרונים שישבו מולי, בספסל הרוחב של הקרון נהרגו במקום. רק אני ישבתי באורך של הקרון וניצלתי...
...את מבינה מה אני אומר?.. לא, האו"ם לא יודע כלום. כשהרוסים הגיעו לאושוויץ, בעשרים ושבעה בינואר 1945, לנו זה כבר לא עזר. העולם חושב שאז ניצלנו, אבל בעשרים ושבעה בינואר, בעיצומו של החורף הנורא של אירופה, העבירו אותי לרכבת נוספת ושם עמדתי בתוך קרון פתוח בלי גג. הרכבת דהרה, שלג ירד על פני ושמחתי שיש לי מה לשתות. למחרת, בעשרים ושמונה בינואר, עדיין דהר הקרון הפתוח ועדיין ירד עלי שלג. גם בעשרים ותשעה בינואר. בשלושים בינואר הגיעה הרכבת למאטהאוזן, ואחר כך..."
אבא נושם עמוק. יש לאבא מספר על היד. אפילו שניים. את אחד המספרים הנאצים בעצמם טשטשו.
"...הלוואי, הלוואי שהמלחמה הייתה נגמרת בעשרים ושבעה לינואר 1945, אילו באמת נגמרה המלחמה ביום שהרוסים נכנסו לאושוויץ, היו ניצלים מאות אלפי אנשים..." מסכם אבא.
מאוחר בלילה, במוצאי השבת, על הכביש בדרך חזרה מניר גלים לתל אביב אחרי שנפרדתי מהורי, אני שומעת רדיו. מחכה שיגידו כבר משהו על העשרים ושבעה בינואר. בטח יהיה על זה מחר בכל העיתונים.
במהדורת החדשות של חצות מספרים על אחד, דיוויד אירווינג, מכחיש שואה סדרתי, שהשתחרר מהכלא באוסטריה. באוסטריה, הכחשת השואה נחשבת לעבירה פלילית. הכלא לא עזר. איך שיצא הוא ישר התראיין מחדש והכחיש שהיו תאי גזים. עושה רושם שיש לנו המון עבודה. נצטרך להילחם באנשים האלה. נצטרך להילחם, בדרכנו שלנו, בכל מכחישי השואה.
בחדשות אומרים גם, שמכבי הרצליה, הקבוצה האחרונה בטבלה, ניצחה בשבת את מכבי חיפה, במגרש הביתי שלהם בקרית אליעזר. ארבע אפס.
©זהבה קור
