כותרת המאמר הזו היא פרפרזה על כותרת של מאמר מכונן מאת חוקר הספרות הפולנית יאן בלונסקי, שנכתב ב–1987: "פולנים מסכנים מביטים בגטו". הכותרת ההיא בתורה, נלקחה משירו של צ'סלאב מילוש, "נוצרי מסכן מסתכל בגטו", שנכתב ב–1943. בלונסקי קרא במאמרו לחשבון נפש של האומה הפולנית על יחסה ליהודים לפני השואה ובמהלכה; להתבוננות בניכור, בעוינות בדחייה של היהודים מהחברה ומהמדינה הפולנית, להכרה באנטישמיות ובשנאה כלפיהם. הוא ביקש להפסיק את ההתבכיינות והמסכנות שבה הפולנים מתבוננים על קורותיהם בתקופת הכיבוש הגרמני, ולהתחיל דיון כן ואמיתי על יחסם ליהודים.
מאת: דניאל בלטמן
פורסם בעיתון הארץ, מדור דעות ב-20.06.20
כותרת המאמר הזו היא פרפרזה על כותרת של מאמר מכונן מאת חוקר הספרות הפולנית יאן בלונסקי, שנכתב ב–1987: "פולנים מסכנים מביטים בגטו". הכותרת ההיא בתורה, נלקחה משירו של צ'סלאב מילוש, "נוצרי מסכן מסתכל בגטו", שנכתב ב–1943. בלונסקי קרא במאמרו לחשבון נפש של האומה הפולנית על יחסה ליהודים לפני השואה ובמהלכה; להתבוננות בניכור, בעוינות בדחייה של היהודים מהחברה ומהמדינה הפולנית, להכרה באנטישמיות ובשנאה כלפיהם. הוא ביקש להפסיק את ההתבכיינות והמסכנות שבה הפולנים מתבוננים על קורותיהם בתקופת הכיבוש הגרמני, ולהתחיל דיון כן ואמיתי על יחסם ליהודים.
נזכרתי במאמרו של בלונסקי כשקראתי את דו"ח האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים על תחום לימודי השואה באוניברסיטאות המחקר ובמכללות בישראל (דיווח על אודותיו פורסם ב"הארץ" ב–15.6). ועדה, שחבריה כולם מלומדים נשואי פנים, מפרסמת דו"ח שכולו בכי ונהי על מצב לימודי השואה באקדמיה הישראלית, משל מדובר היה בלימודי השואה במאדים. הוועדה פסקה באופן גורף, כי לימודי השואה בישראל ירדו מגדולתם, והיא איבדה את הבכורה בעולם בנושא. אין מורים, אין באף לא אחת מהאוניברסיטאות תוכנית ראויה לשמה המכינה חוקרים וסטודנטים בתחום, והמחקר עוסק בזוטי זוטות (הנצחת השואה, ייצוגיות, זיכרון, ספרות השואה ועוד), ולא במה שהם מכנים "לימודי הליבה", כלומר, מה באמת קרה בשואה.
הדו"ח הזה הוא מביש, מגמתי ונעדר יושר מקצועי. ראשית, מלה על מחבריו: כולם מלומדים מן השורה ראשונה: יהודה באואר, שלמה אבינרי, ישראל ברטל, שולמית וולקוב ודינה פורת. כנציגת הדור הצעיר הצטרפה לוועדה פרופ' חווי דרייפוס. לא ברור מה היה האינטרס של דרייפוס לחתום על דו"ח שקובע בעצם כי עתידה כבר מאחוריה (שהרי אין לימודי שואה ראויים לשמם בישראל), אבל לה הפתרונים.
כל החברים האלה היו עד לא מכבר דיקני פקולטות, ראשי חוגים, ראשי מכוני מחקר, היסטוריונים ראשיים של יד ושם, חוקרים ששמם נישא בפי כל בארץ ובעולם. הם אלה שבנו את תחום חקר השואה בארץ, הכשירו את החוקרים, בנו תוכניות לימוד וגייסו את המשאבים. אם המצב אכן כה נורא כפי שעולה מהדו"ח, אז מי באמת אשם? מי השאיר, לכאורה, אדמה חרוכה, תחום מדולדל, חוקרים לא מוכשרים דיים, סטודנטים שאינם בקיאים בלשונות אירופה ואינם מסוגלים לעשות מחקר, והיצע דל של קורסים ותחומי הוראה?
כמה קל לגלגל את האחריות על כתפי מי שעושים היום עבודה קשה ומעוררת השראה בעולם כולו בתחום לימוד וחקר השואה. אבל כנראה מה שמוערך מאוד בעולם, אינו מספיק טוב בעבור חברי בית הלורדים של האקדמיה הישראלית. ואני תמה שמא נשמט מזיכרונם של מחברי הדו"ח כלל חשוב שצריך להיות נר לרגליו של כל מורה: "בכל מתקנא אדם, חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין, ק"ה, ב'). והיות שאנחנו תלמידיהם של כמה ממחברי הדו"ח הזה, מחובתנו להמשיך ולשמור על כבודם אבל גם לענות לביקורת, ראשון ראשון ואחרון אחרון.
לפי הדו"ח, האקדמיה הישראלית עוסקת בשנים האחרונות בהרחבה בחקר השואה והוראתה, אך עם זאת, הוא "עומד על נטייתם של חוקרים מן הדור הצעיר לעסוק בשאלות של זיכרון והנצחה, יותר מבנושאי ליבה של חקר השואה". החלוקה הזו, של לימודי ליבה ו"לימודי פריפריה" בחקר השואה, קיימת זה שנים ארוכות בגישתו של מוסד "יד ושם", ששלושה מששת חברי הוועדה הם חוקריו. כך למשל, כשדנה הוועדה המדעית של המוסד מדי שנה בחלוקת מלגות לסטודנטים וחוקרים, מתבקשים חבריה לחלק את המועמדים לשלוש קטגוריות, בדיוק על פי העיקרון שהנחה את מחברי הדו"ח: ליבה (כלומר, מה באמת "קרה" בשואה), הקשרים היסטוריים ואידיאולוגיים (אנטישמיות, נאציזם, מלחמת העולם השנייה), ותחום שלישי העוסק בזיכרון והנצחת השואה. די מוזר, בלשון המעטה, כי הוועדה המכובדת החליטה ללכת בכיוון זה, שאולי מתאים למוסד ממלכתי שרוצה לקדם כיוון מסוים בחקר השואה, אבל הוא רחוק מלהתאים למוסד אקדמי.
על סמך מה קבעו חברי הוועדה שבדקה את לימודי השואה בארץ כי הם ירדו מגדולתם ואיך זה קשור לקונספציה הלאומית של "יד ושם"
מי מגדיר מהם בדיוק לימודי ליבה בחקר ההיסטוריה? האם מחקר העוסק במחנות עבודה ליהודים באוקראינה חשוב ממחקר העוסק בספרות השואה בברית המועצות? האם מחקר על המרד בגטו ורשה חשוב ממחקר השוואתי הבודק את דפוסי הזיכרון של טראומות לאומיות (שואה ונכבה) אצל יהודים ופלסטינים? האם מחקר על ניצולי שואה באיטליה חשוב פחות ממחקר על האנטישמיות הפולנית?
לו היו מחברי הדו"ח שבויים פחות בקונספציה הלאומית היודו־צנטרית של "יד ושם", ופתוחים להתבונן במה שנכתב על מקרים אחרים של ג'נוסייד (ויש ביניהם מומחים מעולים לנושא), היו מזהים ללא קושי כי הכמות האדירה של מחקרים חשובים שנכתבים בעשורים האחרונים על הג'נוסייד הארמני, על הג'נוסייד ברואנדה, על ההולודומור (הרעבה עד מוות) האוקראיני, הם בדיוק בתחומים שסומנו כפריפריאליים: זיכרון, דפוסי הנצחה, מחקרי מגדר, קולוניאליזם והשמדה, ספרות הניצולים ועוד. וכיצד נגדיר למשל קורס באוניברסיטה העברית, "דילמות היסטוריות בקולנוע", אשר נע בין השאלות ההיסטוריות בחקר השואה וייצוגן הקולנועי — ליבה או זיכרון?
אין זה תפקידם של חברי הוועדה לקבוע מה יותר חשוב בחקר תחום מסוים בהיסטוריה. אולי הם שכחו, כי מה שהיה מאוד חשוב בשנות ה–80 של המאה שעברה, פחות מעניין ומושך חוקרים ותלמידים של המאה ה–21 (בצדק רב).
ברם, גם אם נתבונן במגוון הקורסים המוצעים לסטודנטים, לא נבין על מה יצא קצפם של מחברי הדו"ח. אני יכול לדבר רק בשם האוניברסיטה העברית, ביתי האקדמי, אבל מהיכרותי עם האוניברסיטאות האחרות בארץ, אני יודע כי המצב שם דומה. בדו"ח שהעברנו לוועדה על פי בקשתה, אשר בו פורטו הקורסים שנלמדו בשנת תשע"ז לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית, מופיעים, בין היתר, הנושאים הבאים: מבוא לתולדות הג'נוסייד המודרני, קווי יסוד בתולדות השואה, משטרים פשיסטיים באירופה במאה ה–20, סוגיות יסוד בייצוג, הנצחה וזיכרון השואה, השואה ורציחות־עם אחרות ברייך השלישי, היהודים בשורות ההתנגדות בתקופת השואה, האנטישמיות המודרנית: גזע ולאום, מהגולג הסובייטי למחנה הריכוז הנאצי: מחנות במשטר הטוטליטרי, פתרונות סופיים: היסטוריוגרפיה של הג'נוסייד במאה ה–20, שואת היהודים הספרדים דוברי הלאדינו, המחשבה המשיחית בזמן השואה. זוהי רשימה חלקית משנת לימודים אחת, והרי סטודנט לומד שנתיים או שלוש לפחות, ונחשף במהלך לימודיו לעוד נושאים מגוונים.
אז על מה בדיוק יצא קצפם של מחברי הדו"ח. אנטישמיות? יש. ליבה? יש ויש (התנגדות יהודית, מחנות ריכוז, השואה ברייך השלישי). לימודי רקע על אירופה במאה ה–20? יש. יש אפילו קורס בשואת היהודים הספרדים, תחום שעל חסרונו בתוכניות הלימוד מותחת הוועדה ביקורת מוצדקת. ויש הרבה יותר, תחומים שמחברי הדו"ח לא ממש מייחסים להם חשיבות כי אינם "ליבה": היסטוריוגרפיה של הג'נוסייד, היסטוריה של הג'נוסייד, משטרים טוטליטריים, הגות דתית בתקופת השואה ועוד. למתוח ביקורת בשנת 2020 על תוכניות לימודים שאין בהן קורסים על למשל תנועות הנוער הציוניות בשואה (כפי שנכתב בדו"ח), זה, אם להשתמש בלשונם של נכדי, "הכי אייטיז שיש".
אנחנו גאים בדרך שבה אנחנו צועדים באוניברסיטה העברית בחקר ולימוד השואה, ואנחנו גם יודעים כי הדרך הזו זוכה לתמיכה ואהדה של חוקרים מובילים בעולם. אך לפני כמה שנים אירחה האוניברסיטה העברית את הכנס הגדול אי פעם שנערך בארץ בתחום חקר השואה והג'נוסייד. השתתפו בו כ–250 חוקרים מכל העולם, מאינדונזיה ועד רואנדה, מהודו ועד ארצות הברית. כנסים וסדנאות בינלאומיים נערכים כל שנה בשיתוף אוניברסיטאות מובילות באירופה וארה"ב. סטודנטים שלנו נוסעים לגרמניה, פולין והונגריה ללמוד שפות זרות, וכותבים עבודות דוקטורט ועבודות גמר לתואר שני שזוכות בפרסים (גם של יד ושם), לאחר שרכשו יכולת מחקרית בשפות אלה. והדברים האלה נכונים לכלל אוניברסיטאות המחקר בישראל.
ולסיכום, הערה קצרה על חששם של מחברי הדו"ח שמא תחדור לאקדמיה הישראלית המגמה של טשטוש ועיוות האמת על השואה, או של שיתוף פעולה עם מדינות שממשלותיהן הולכות בכיוון זה. תנוח דעת החברים. בינתיים, לא האוניברסיטאות פישלו בעניין הזה. דווקא יד ושם היה זה שנתן יד לסרט תעמולה פרו־רוסי שהוקרן בפני משתתפי מופע ראווה פוטיניסטי, והעלים את חלקה של ברית המועצות בזוועות מלחמת העולם השנייה. ידינו שלנו נקיות.
פרופ' בלטמן הוא היסטוריון של תקופת השואה באוניברסיטה העברית, וההיסטוריון הראשי של מוזיאון גטו ורשה בפולין
