13/07/20

לזכרו של סאלי ביין ורעייתו רבקה

דורון אלמוג, אלוף מיל' יו"ר הכפר השיקומי עלה נגב-נחלת ערן נגב

ליהיא לפיד סופרת ועיתונאית

רוני דותן חוקר שואה ומשמר אתרים

 

רוני דותן

זה היה בזמן אחר, בשפה אחרת ובין עצי יער אחרים. אבל אתמול הם כמו שבו לעולם של היום. ה"ילדים מלאכים" שהתחנכו בזמן אחר בעולם אחר, במקום ובשפה אחרת, ושהושמדו כולם בשנת 1942. אתמול, בין העצים בארצנו שלנו בגיא הזיכרון שבתוך יער-הקדושים התקיים טקס מרגש לזיכרם של הילדים היהודיים בעלי צרכים מיוחדים, מנהלם איש החינוך המתקדם והמסור עד-מוות סאלי ביין, משפחתו והצוות שכולם הקדישו עצמם למען חינוכם של הילדים היהודיים שהיו תחת ידם ונרצחו בימים אלו ממש לפני 78 שנה.
אלוף במיל. דורון אלמוג, הסופרת ליהיא לפיד, הגב' ענת זכאי, מר שי קוקוי וכן מר עמיקם רז ועוד שיתפו, לעיתים בגרון נחנק מהתרגשות, מעט מהתחום המוכר להם אישית תוך הדגשת הצורך לטעת בציבור את התודעה שהמיוחדים הם בעצם אנחנו המוכרים כרגילים.
כיבדו את המעמד בנוכחותם המרגשת גם נציגת הספריה הלאומית גב' דורית גני, בני משפחה ראשונים של רבקה ביין, ומספר קרובי משפחה של ה"ילדים מלאכים" אותם איתרו החוקרים לצד קהל רב.
את הטקס ליוו בשירה מקסימה צמד תלמידות בי"ס "אלדד" בנתניה אשר גם הקריאו את שמות כל הילדים שנרצחו. 

מקהלת התלמידים מביה"ס לחינוך מיוחד על שם יאנוש קורצ'אק בפתח תקוה, שהתאמנו ארוכות על סדרה של שירים לא יכלו להגיע מפאת התפרצות הנגיף בבית ספרם. לא נוכל להישאר אדישים לנוכח הצער שליווה את אכזבתם מלהגיע.
בסיום המעמד, לאחר שירת "התקווה" הודלקו במערת הזיכרון הסמוכה נרות זיכרון ותפילת "קדיש יתום" נאמרה על ידי קרוב משפחה של הנרצחים.
את הרעיון להצבת לוח-הזיכרון יזמו חושפי הכפר שפעל בגרמניה מתניה-טטיאנה רוגה ורוני דותן. שיתפו פעולה בהקמת לוח הזיכרון המורכב מ-3 שפות ומשובץ צילומי עבר, ובקיום הטקס אתמול אירגון בני-ברית ישראל והקק"ל גרמניה וישראל.
אגב, בכירים משגרירות גרמניה בישראל אשר הוזמנו מבעוד מועד ואישרו הגעתם, הודיעו ערב הטקס שמפאת מחלה [דיפלומטית ...?] הם לא יכולים להגיע וגם לא נמצא מחליף... אבל דגל גרמניה שהמחוייבות המוסרית שלה נותרה בעינה המשיך להתנוסס לצד דגלי ישראל.
תודה לכל המכובדים שהגיעו לטקס, ולאלו שלקחו חלק במעמד ההנצחה והסרת הלוט. נזכיר שההנצחה אתמול ב"יער-הקדושים" הינה רק שלב ראשון בתוכנית להנציח את סאלי ביין – היאנוש קורצ'אק של הילדים המיוחדים.                                                                              העלה הקטן מוצמד לכל אורח בצד שמאל של הבגד. כמובן מסמל את הטלאי הצהוב, מבטא גם את הצמיחה ואת הציווי האלמותי המחייב : "לא נשכח".


 

דורון אלמוג, אלוף מיל' יו"ר הכפר השיקומי עלה נגב-נחלת ערן.

"ומפיבשת, יושב בירושלים, כי על שולחן המלך תמיד, הוא אוכל; והוא פסח שתי רגליו" (שמואל ב, פרק ט', יג).

פרק ט' בספר שמואל ב מספר על מידת החסד עליה החליט דוד המלך לזכרו של רעו ואהובו, יהונתן בן שאול. מפיבשת בנו של יהונתן שמוגדר נכה רגליים, זוכה למעמד של כבוד לכל חייו. לסעוד תמיד על שולחן המלך.

המילה חסד מופיעה בפרק 3 פעמים ואילו תהילים פ"ט מבטא את הרעיון של "עולם חסד ייבנה" כנגד מלכות נצח של בית דוד. קרי, מעשה החסד אמור להיות הרעיון המכונן חיי נצח לעם היהודי. מעשה החסד הוא האמור לעצב תרבות שלמה. ובפסגת מעשי החסד, דווקא העשייה למען אלו שמוגבלותם כמו באה לבחון את מידת החסד שאנו מוכנים להעניק להם ולעולם כולו. העשייה עבורם, גם אם מספרם זעום ביותר, היא המגדירה את מידת האנושיות של החברה כולה.   

המורשת היהודית במשך כל שנותיה מבטאת סתירה חריפה בין רעיון "ואהבת לרעך כמוך" או "כל ישראל ערבים זה לזה", לבין חיי היום יום ומעמדם הנחות והמופלה של החריגים בחברה היהודית, בין אם הם מצורעים, נכים, מוגבלים שכלית ועוד.

פרופ' אפרים שוהם-שטיינר מתאר בספרו "חריגים בעל כורחם" מעמד של תפילת מנחה באחד מבתי הכנסת בשוק מחנה יהודה בירושלים, כאן במדינת ישראל לפני כ-25 שנה, כאשר רב בית הכנסת מסרב להכיר בנוכחותו של אדם עם מוגבלות קלה כחלק מהמניין ומתעקש להתחיל בתפילה רק לאחר הגעת היהודי ה-11.

התמסרותו של סאלי ביין ורעייתו רבקה למען ילדים יהודיים מוגבלים, המוחרגים מהקהילה היהודית בגרמניה, להקמת כפר מיוחד, שיכיר בערכם כבני אנוש שווים ופרודוקטיביים ויכינם לחיי שילוב בחברה, היא מעשה יוצא דופן, המגיע לשיא של הקרבה, בהליכתו למחנה המוות בסוביבור ביוני 1946 , יחד עם רעייתו רבקה, ביתם ליזה קרולה וכל ילדי, מורי ועובדי הכפר שהקימו וניהולו במשך 34 שנה.

רק אמונה טוטאלית בדרכם ואהבת אדם באשר הוא אדם, יכולה להביא למעשה חסד רצוף ומתמשך, תוך גילוי מופת אישי יוצא דופן, במשך תקופת מבחן אדירה לאנושות כולה, ביחס לתורת הגזע המחרידה שהובילה את גרמניה הנאצית להשמדת 6 מליון מבני עמנו ועשרות מיליונים רבים בכלל.

מעשה החסד של סאלי ביין ורעייתו רבקה ראוי שיילמד וייחרט במסורת העם היהודי כמופת של תיקון עולם, אור וחסד, בתקופה של חשכה גדולה. 

יהי זכרו ומעשיו של סאלי ביין ורעייתו רבקה מקור השראה אנושי וחברתי לעולמי עד.

 

ליהיא לפיד

 אני מנסה לדמיין את החיים אז. בשנות המלחמה. מלחמת העולם השנייה.

נראה לי שלעולם לא נוכל להבין את עומק הפחד. פחד המוות.

את התחושה של חוסר האונים מול כל מה שקורה מסביב.

מול התפוררות הערכים, השנאה, האטימות. מול זה שאין צדק. ואין נשמה.

ובתוך כל זה היה אדם אחד, שלכבודו אנחנו כאן היום. בכדי לכבד את זכרו.

בזמן שכולם חושבים על עצמם, דואגים לעצמם, למשפחתם, מנסים להימלט,

הוא ראה את האחריות שלו על הילדים שהיו החניכים שלו. שהיו תחת אחריותו.  

והם היו אחרים. הם היו ילדים שלא יוכלו לעזור לו, אלא כאלו שרק יכבידו.

ילדים תמימים וחסרי אונים, שלא מבינים רוע, לא מבינים שנאה.  

ילדים שבשבילם כל צעד הוא ניצחון, וגם להגיע אחרונים זה הישג ענק.

ילדים שנאבקים לשמוע או שישמעו אותם, גם כשאין להם קול.

ילדים שאין להם שום אפשרות לשרוד בלי מבוגר שיגן עליהם.

בוודאי בתוך עולם משוגע שבו אין ערך לחיי אדם, בוודאי שלא לאנשים שהם לפי כל ההגדרות- פגומים. 

אני מנסה לתאר עבורכם, במילים, את הקושי והצורך בעזרה של אנשים שעבורם המציאות היא אחרת.

מילים שהן הדבר היחיד שאין לבת שלי. 

פעם ילדה אחת שאלה אותי איך אני מבינה אותה אם היא לא מדברת.

אמרתי לילדה הזו שאני פשוט מקשיבה לה טוב טוב.

זה לוקח זמן, זה דורש סבלנות והרבה רגישות, אבל בסוף אפשר לשמוע מילים גם כשהן לא נאמרות.

כמו שאפשר להתקדם גם בלי לצעוד.

ואפשר לדמיין גם בלי לראות.

ואפשר לחלום גם בלי מילים.

ואת כל זה שמואל (סאלי) ביין ידע. הוא ידע להקשיב לשקט.

ב-13 ביוני 1942, יצא מברלין "משלוח למזרח" ובהם גם כל החניכים ואנשי הצוות שנותרו בכפר, כולל סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה.

הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו.

אני יודעת שכל הדרך סאלי היה שם בשבילם. שהוא הרגיע וליטף וחיזק. שהוא דיבר איתם עד הרגע האחרון.

והוא שילם בחייו בכדי להיות שם עם הילדים שאף אחד לא היה שם בשבילם.

איש שכולו טוב בתוך עולם שבו הרוע שלט. וכמעט ניצח.

ואני גאה בהחלטה להנציח כאן את שמואל, תודה לכם טטיאנה-מתניה רוגה ו - רוני דותן,

וכנציגה של הורים לילדים מיוחדים, להודות בשם כולנו,

על הקרבה שהיא מעל ומעבר לכל מה שאפשר בכלל לדמיין.

יהי זכרו ברוך. מגיע לו.