13/07/20

להספיק הכל, להניף דגל ולא לשכוח להזיל דמעה: מאחורי המסעות לפולין

הדרמה היא אבן הבוחן של המסע: כמה בכית. במקרים רבים המורים יוצאים מותשים, והתלמידים משתעממים. ספר שפרסם לאחרונה אנתרופולוג מספק הצצה יוצאת דופן למרוץ שבין אושוויץ לטרבלינקה, ולהתפרקות אחר כך במלון

אור קשתי

על שלושה דברים עומדים מסעות התלמידים לאתרי המוות בפולין: מסרים חד־משמעיים, מצבים מובנים ומניפולציה. אלה באים לביטוי לא רק בתחנות המוכרות, שנועדו לחזק את הגאווה היהודית והישראלית או לדחוק לשוליים מסרים אוניברסליים, אלא גם במערך מתוכנן היטב, שכמעט כל רגע בו מהונדס מראש, כולל באילו נקודות יבכו בני הנוער. 

בשנים האחרונות ליווה האנתרופולוג ד"ר עידן ירון שבעה מסעות תלמידים לפולין. ספר שפרסם לאחרונה, "מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין", מספק מבט מקיף ובעיקר הצצה יוצאת דופן, בלי פילטר, למתרחש שם, במירוץ שבין אושוויץ לטרבלינקה ובהתפרקות במלון, בלילות האחרונים של המסע.  

"בואו נתפוס את המקום לקרמטוריום, לפני שיגיעו כל האחרים", זירז מדריך את הכיתה

ב–2018 יצאו כ–40 אלף תלמידים למסעות לפולין, בהשוואה ל–31 עד 32 אלף בחמש השנים הקודמות. הדגש המחודש החל כאשר שי פירון היה שר החינוך, ומחליפו נפתלי בנט חיזק אותו עוד יותר. 

ירון חושב שמדובר במפעל חינוכי חשוב, אבל גם שצריך לשנות את מתכונת המסעות, כך שייתנו יותר מקום למחשבה, עיבוד, ואולי, לכמה רגעים, גם ערכים שחורגים מהקו הקורבני והלאומני. הסיכוי שמשרד החינוך, בוודאי תחת שרים מהימין, יקדם מהלך כזה אינו גבוה; זה לא קורה בתוכנית הלימודים או בשיעורי האזרחות. המכונה תמשיך לעבוד. 

ירון השתתף במסעות שהוציאו מגוון בתי ספר. הוא אינו חושף את פרטיהם, אבל מספק מאפיינים: בית ספר גדול, "ממוצע" ואינטגרטיבי במרכז הארץ, ישיבה תיכונית, קרית חינוך שמשרתת כפרים ומושבים במועצה אזורית כלשהי, תיכון שנחשב למוביל באחת הערים הגדולות, מסגרת לנערות במצוקה, ורשת של בתי ספר מקצועיים, שבה לומדים יהודים ומוסלמים. המסע לפולין הוא אמנם וולונטרי, אך המשלחת היוצאת כפופה לשורה ארוכה של נהלים ומטרות שמכתיב משרד החינוך. 

מהתיעוד של ירון עולה כי כי הציפייה הבסיסית — של משרד החינוך, בתי הספר והתלמידים עצמם — היא שבעקבות המסע יתחזקו הרגשות הלאומיים של המשתתפים. "המסע יגביר בכם את תחושת האחריּות והשייכות שלכם לעמכם ולמדינתכם, ויעורר בכם תחושת בגרות וגאווה", קבע ראש משלחת בתיכון ממלכתי, בעלון שחילק לתלמידים לפני המסע. נראה כי הנחת המוצא מתגשמת. ירון מציין כי "גאווה" היא המוטיב החוזר, בהבדלים קלים, בחלק גדול מסיכומי התלמידים את המסע. 

בחינוך הדתי, הדברים מפורשים יותר. "לאומנות אינה מילה גסה", הסביר ראש המשלחת של הישיבה התיכונית, "אנחנו מנסים לחנך את תלמידינו שיהיו טובים לעצמם, לריבונו של עולם, לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל. זה מה שאנחנו עושים פה בחיי היומיום, והמסע לפולין הוא בבואה של מטרות חינוכיות אלה". במסע, הוא הבהיר, "נזקפה קומתנו בעיני עצמנו: אנחנו חשובים יותר מהאמריקאים, מהאירופאים ומהמוסלמים, מכל אויבינו ומכל אוהבינו". במחנות ההשמדה "הבנו שאנחנו והם שני הפכים גמורים שלעולם לא ייפגשו... אנחנו לא נהיה כמוהם, לא רוצים את תרבותם וחוכמתם. טוב לנו בעצמנו". 

המפגש הישיר, המוחשי, עם תוצאות הגזענות שהופנתה נגד היהודים אינו מתורגם לעמדה עקרונית. להיפך. וכך, לאחר המסע, כשאחת המשתתפות אומרת כי השואה היתה רצח עם, מתפתח בטבעיות דיון שבמסגרתו אומרות נערות אחרות: "בדיוק כמו הנאצים, גם הערבים הם לא בני אדם", "צריך למחוק את עזה", "להם מגיע ארבע פעמים שואה" וגם "צריך להשמיד כל מי ששונא יהודים".  

כשאחת המשתתפות אומרת כי השואה היתה רצח עם, מתפתח בטבעיות דיון שבמסגרתו אומרות נערות אחרות: "בדיוק כמו הנאצים, גם הערבים הם לא בני אדם"

לפי כללי הטקס

ירון מקדיש התייחסות רחבה למתכונת המסעות. ההיבטים "הטכניים" לכאורה — הנהלים, האיסורים, הנסיעות באוטובוס או לוח הזמנים הבלתי אפשרי — משפיעים על עיצוב העקרונות והמסרים. אין דבר פוליטי יותר מאשר מה שמתחזה ל"לא פוליטי". 

הנסיעות הארוכות באוטובוס, בין מחנות ההשמדה, הוא כותב, הן כמו מעבר בריק. "האתרים" הם הכול, אין דבר מלבדם. המסע הוא "בועה" ישראלית. לא במקרה, המפגש עם בני נוער פולנים מתרחש, אם בכלל, רק בשוליים. "ריצת האמוק" ממחנה אחד לשני, כפי שמכנים זאת חלק מהמורים, מכתיבה סדר יום ששוחק את כל המשתתפים, אך פגיעתו מורגשת במיוחד אצל תלמידים עם בעיות קשב וריכוז. זהו הבסיס למעגל קסמים הרסני, שבו הצוות חוזר ומאשים את בני הנוער בהפרות משמעת וחוסר כבוד. 

כמעט בכל מסע, מביא ירון תלונות על המרוץ אחר המוות. "הלו"ז שבר את התלמידות. הן באו אליי ואמרו: 'די, אנחנו פשוט לא יכולות יותר'", סיפרה מורה. לא מעט תלמידים, מותשים מאירועי היום, מתקשים לדבר גם בשיחות שנערכות כמעט מדי ערב. לדברי אחד המנהלים, אין הצדקה לנהל "מסע התשה". המורים מעידים על המובן מאליו: אין לתלמידים מספיק זמן לעצמם, אין גם סיכוי לעיבוד החוויות. "בואו נתפוס את המקום לקרמטוריום, לפני שיגיעו כל האחרים", זירז מדריך את הכיתה. במצב כזה, לא מפתיע שאחד התלמידים הודה כי "חמש הדקות שהוקצו לנו להרהורים עצמיים, בדממה, היו המשמעותיות ביותר בכל המסע".                                                                         כאשר ההספק הוא מעל הכל, תגובה שכיחה היא שעמום. בבית קברות בוורשה, אחרי לילה ארוך ללא שינה, מתאר ירון סיטואציה מוכרת: "כל כך משעמם לי פה; אני לא יודעת מה אני עושה כאן!", אומרת תלמידה, וחברתה מוסיפה: "זה לא מעניין; אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי!". בתגובה לתלונות, מזכיר המדריך לתלמידות, ספק ברצינות, ספק בצחוק, כי "הסיכום היה שאנחנו משעממים אתכם עד מוות, ואתם עומדים ומקשיבים כאילו אתם נהנים". "אנחנו צריכות לנסוע עד לכאן בשביל לאהוב את ארץ ישראל?", שואלת תלמידה. 

"הדגל מונף בגאווה רבה, ולעתים גם בהתרסה", מציין אחד המדריכים. השאלה כלפי מי מופנית ההתרסה — פולנים, גרמנים, ערבים, העולם כולו או כל ההיסטוריה — פחות חשובה

אחת הדרכים להתגבר על השעמום ולדבוק בלוח הזמנים היא להרבות בסיפורים ובציטוטים אישיים, הנבחרים לא פעם ממאגר ידוע, המועבר מדור מדריכים אחד לשני. אבל לאחר שלושה ארבעה ימים, גם השיטה הזאת מאבדת מכוחה, והתנגדות התלמידים גוברת. במסע של בית הספר ממרכז הארץ, ירון מספר כי המחנכים נדרשים להגביר את עוצמת הגערות: "מדובר בשואה, איזו בושה!", צעק המנהל  

הטקסים הם הכלי העיקרי ליצירת "חוויה" במסע. הם צריכים להיות "קצרים, להעביר מסר ברור, ולרגש", אומר מדריך. הדבר מחייב סדר ומשמעת. באושוויץ, בטקס "לכל איש יש שם" שנערך באולם חשוך באחד הצריפים, כמה תלמידים מוחאים כפיים לאחר שאחד מהם מספר על בני משפחתו שנהרגו בשואה. המדריך כועס. "לא מוחאים כפיים. זה לא תיאטרון ולא סטנד־אפ. כמה פעמים אמרתי לכם את זה!", הוא גוער בהם. "אני מסביר שוב את הנוהל: כל אחד מסיים ואומר: 'תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים', ואז כולם עונים 'אמן'".

הריגוש והחוויה מועצמים באמצעות שירת ההמנון, בסוף כל טקס ולפעמים גם סתם פעילות. לתלמידים נאמר כי צריך לשיר את "התקווה" בגאווה מיוחדת, אבל הביטוי המובהק ביותר לאותה "גאווה" הוא השימוש בדגל ישראל.  "פולין היא בשבילי להניף את דגל ישראל ולהוכיח 'עם ישראל חי'', סיכם מנהל את המסע, לפחות מבחינתו. "הדגל מונף בגאווה רבה, ולעתים גם בהתרסה", מציין אחד המדריכים. השאלה כלפי מי מופנת ההתרסה — פולנים, גרמנים, ערבים, העולם כולו או כל ההיסטוריה — פחות חשובה. "אני מחזיק דגל ישראל ומניף אותו מעלה־מעלה, ממש מותח את היד הכי גבוה שאפשר, שיראו", סיפר תלמיד דתי, בעת ביקור בטרבלינקה, "ממש מסירות נפש. היד כבר כואבת. כמוני, עוד חמישה או שישה דגלי ישראל, כל אחד מתעקש להחזיק עד הסוף, שיראו!". 

קדימון לסרט "מחנה משותף"

הדרמה היא אבן הבוחן של המסע: כמה בכית. התלמידים למדו לצפות לה; בהיעדרה חלקם מאבד סבלנות, וחלק אחר מאשים את עצמו, על כך שלא חווה את מה שציפה. "התאכזבתי מעצמי שאני לא מצליח להכיל את גודל האירוע", סיפר תלמיד. "אני מצפה לטלטול הזה, לפטיש בראש, כדי שיהיה מסע משמעות". באופן דומה, באחד המסעות, לאחר ביקור ב"'הגביע הקדוש' של מחנות המוות", כפי שהגדירה מורה את אושוויץ־בירקנאו, חלק גדול מהתלמידים התלוננו על "אכזבה" ו"תסכול". אחד מהם סיפר: "רציתי מוות, משהו חזק שיקרע לי את הלב". חברו הוסיף: "חשבתי שאולי משהו לא בסדר איתי. לא ידעתי אם זה בגללי או בגלל האווירה הכללית. די התאכזבתי מעצמי ומאחרים, אולי זה בגלל שאני עושה משהו לא בסדר". 

בקרון רכבת חשוך, שבו נדחסים בני הנוער, אומר המדריך בקול רועד ובעיניים עצומות: "ברגע הזה אני רוצה להיות מוישל'ה. אמאל'ה, למה אני? למה לא את אחי הגדול?"

בימים הראשונים, בחלק מהמשלחות נהוג לאיים כי הפרת משמעת חמורה תיענה בהטסה חזרה הביתה, על חשבון ההורים. בלילה או שניים האחרונים, לאחר ימים אינטנסיביים ורכבת שדים של רגשות, האיומים מאבדים מכוחם. לדברי מורה, "הסוף הוא הכי מסוכן: אנחנו חייבים להיות בקומות (כדי להשגיח, א"ק). התלמידם מרשים לעצמם להתפרק". מורה אחרת מספרת כי במסע גילתה על עצמה דבר חשוב: "אני יכולה גם לא לישון". 

 

מחזות אימה

יש מדריכים שמעבירים את התלמידים מה שירון מכנה "מחזות אימה". בקרון רכבת להובלת בקר, ליד בורות המוות. הסרט "מחנה משותף", המורכב מסרטונים שצילמו תלמידים במסעות בפולין, ממחיש זאת היטב: בקרון רכבת חשוך, שבו נדחסים בני הנוער, אומר המדריך בקול רועד ובעיניים עצומות: "ברגע הזה אני רוצה להיות מוישל'ה. לאן לקחו אותם. אמאל'ה, למה אני? למה לא את אחי הגדול?" "אני רוצה שתתחילו להרגיש!", מצווה מורה אחר. במקום אחר נדרשים התלמידים לספר על "ילדיהם" שנרצחו. הם מתמוטטים ובוכים. 

"אני יכול לרסק אותם בקלות", אמר מדריך לירון, "אני מרשה לעצמי להגיע עד הגבול, אבל לא חוצה אותו: לעולם לא אדחף ילד לפינת הקרון או אל תוך תא הגז, ואומר לו: 'דמיין שאתה עצמך היית כאן'. אני משמיע שקשוק רכבת, אבל לא קולות ירי. זה מפחיד מדי". לדבריו, למרות ש"אפשר להשתמש במניפולציות רגשיות במסע", הוא עצמו "לא מחפש את הריגוש".

עם זאת, "מטבע הדברים, מסע בעל רמת ריגוש גבוהה כל כך כרוך גם בבעיות ובסיכונים לגבי מיעוט קטן של המשתתפים. במשך השנים ראיתי שני מקרים של נערים שהשתגעו, והיה הכרח להטיס אותם בחזרה הביתה. מתעוררים גם הרבה מקרים קלים יותר: נדודי שינה, חרדות, רעד, וחוסר רצון להמשיך במסע". למשרד החינוך יש הגדרה אחרת: בקורס לראשי משלחות, הסבירו כי המדריכים מתבקשים "לא ליצור מצב של גם לדקור וגם לסובב את החרב". 

"על כל אחד שיוצא ובאמת מקבל משהו מהמסע, יש עשרה שרוב הזמן שואלים את עצמם מה הם עושים שם בכלל", אומר בכנות מנהל. "קשה מאוד לראות את היש מתוך האין. פתאום מבקשים מהתלמידים 'לדמיין', אבל מתי עולה דרישה כזאת במערכת החינוך שלנו?". כמו ירון, גם הוא מאמין ש"אפשר להפיק רווחים מהמסע", אך זאת בתנאי ש"נכוון למקומות נעלים יותר מאשר 'מה עשו לי', המקומות המאפיינים את התפיסה החינוכית של משרד החינוך". באקלים הנוכחי, אין חשש שזה יקרה.

הארץ