לפני שנים רבות ביקשתי מבכיר בממשל הצרפתי להסביר את ההיגיון האסטרטגי של היכולת הגרעינית העצמאית של צרפת, את יכולתה להכות, ה־"force de frappe" כפי שכונתה. בסופו של דבר, הרי לברית המועצות היו אז יכולות גרעיניות רבות וחזקות פי כמה וכמה. לא היה כאן מצב של השמדה הדדית או הרתעה הדדית.
לעולם לא אשכח את תשובתו שהדהימה אותי בכנותה. "יכולתנו להכות, ה־force de frappe שלנו, אינה מכוונת נגד רוסיה, היא מכוונת נגד גרמניה". המאה הקודמת היתה סאגה של מלחמות לסירוגין בין צרפת לבין גרמניה, שכולן היו תוצאה של המיליטריזם והתוקפנות הגרמניים, הוסיף הבכיר, ועל אף שהם (גרמניה המערבית) כעת השותפים ובעלי הברית שלנו, צרפת חייבת להיות מוכנה לכל ולשמור על יתרונה האסטרטגי.
במלים אחרות, הניסיון ההיסטורי הקרוב של צרפת היה הבסיס לחלק מרכזי ממדיניות ההגנה שלה. וזאת, ללא שואה. היו "רק" הפצצות, הפגזות, פלישות, לוחמת חפירות, לוחמת טנקים ותקופות של כיבוש.
מה רע בכך? מדוע אסור למדינה לבסס את מדיניותה על החוויה המשותפת שתושביה חוו לא מזמן? אני מעלה את השאלה הזאת בהקשר לרגשות "נגד השואה" שגוברים באחרונה בקרב האליטה האינטלקטואלית בישראל, בעקבות הראיונות שערך "הארץ" עם קצינים בכירים בחיל האוויר, שהשתתפו במטס הסמלי מעל אושוויץ לפני עשר שנים בדיוק. מפקד חיל האוויר, אמיר אשל, אמר שהוא רואה את המטס של שלושת מטוסי האף־15 שאותו הוביל, כטיסת חייו. תמונות המטוסים מעל למסילת הרכבת הידועה לשמצה, שלמרבה החרפה לא הופצצה בזמן המלחמה, עדיין מעטרות רבים מהמשרדים הצבאיים והאזרחיים בממשל הישראלי. אנשים כמו אשל שומרים על שולחנם מזכרות מאותו מטס בעת שהם שוקלים ומתכננים כיום התקפה אפשרית בסוריה או אולי באיראן.
כל אלה מדאיגים מאוד את הציבור הליברלי. במאמר המערכת של "הארץ") "להמריא מהטראומה (8.9 שהופיע בעקבות הראיונות, נאמר: "מדינת ישראל היא כיום ישות עצמאית וחזקה, המקובלת בקהילה הבינלאומית. זיכרון השואה הוא חובה היסטורית, גלעד לאכזריות אנושית שאסור שתישכח, אולם אין הוא יכול להוות שיקול מדיני או ביטחוני במציאות שעמה נדרשים המדינאים וראשי הצבא להתמודד כיום. אלה צריכים להתוות את דרכה המדינית והצבאית של ישראל תוך התמקדות בעתידה ובצורכי תושביה חפצי החיים, ולא כשהם שבויים בטראומות עבר"
אפשר לטעון, כי מה שלא בסדר איננו המטס הבלתי נשכח של חיל האוויר לפני עשר שנים וגם לא הזיכרון הגאה והלגיטימי של אשל מן המטס הזה, אלא חוסר יכולתו הקבוע של השמאל הליברלי הישראלי להטמיע את השואה באתוס הציוני שלו, כלומר, לתוך המדיניות וההיסטוריה הלאומית של מדינת ישראל. גם לפני וגם אחרי 1939 הם טענו כי היישוב בארץ מורכב מ-"יהודים חדשים", שיש להבדיל בינם לבין המיליונים שנאנקו תחת המגף של היטלר, אם לא להתנער מהם. אילו ניצח רומל את הבריטים וכבש את מצרים, הם הרי היו נלחמים בו מעל הכרמל.
תחושה אומללה ומורכבת זו, שהשלכותיה הורגשו גם אחרי הקמת המדינה ב- 1948, מתועדת והיא נדונה בהרחבה על ידי אחדים מההיסטוריונים הטובים ביותר שיש לנו. לאחר מכן, ההפרזה הרטורית הבלתי פוסקת של מנחם בגין, שלא חדל לנצל את השואה בנאומיו, השיגה בדיוק את ההפך ממה שהוא רצה להשיג, לפחות בקרב השמאל הליברלי. ההשוואות סרות הטעם - למשל של ערפאת בביירות להיטלר בברלין - עוררו, בצדק רב, הסתייגות מכל השוואה לשואה, שנתפשה כדמגוגיה וכפיחות זיכרה.
עם זאת אפשר לטעון, כי תגובה אינסטינקטיבית זו בעצמה הפכה להפרזה מעוותת השנויה במחלוקת. היא הגיעה לחוסר היגיון של ממש, כשראש הממשלה בנימין נתניהו השמיע השוואה משלו לשואה בסוגיית איראן, והצביע על כך שטהראן, השואפת להשיג פצצה גרעינית, מכחישה את השואה ומאיימת להשמיד את ישראל.
זוהי כמובן המשמעות החבויה בביקורת על אשל ושאר קציני חיל האוויר. הם מואשמים, למעשה, בחיזוק ההשוואה של נתניהו, בהתייחסותם למטס הדרמטי שלהם מעל אושוויץ.
עלי, בכל אופן, זה עובד. בכל פעם שאני רואה את התמונות של חיל האוויר באושוויץ, עיני דומעות. כשראיתי על קיר חדרו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, ליד הוראות הממשלה לעצור את שאיפותיה הגרעיניות של איראן, את תמונת סבו הכורע על ברכיו לפני שנורה, הדמעות זלגו.
נכון, "הארץ" אמנם טוען שהישראלים "חפצי חיים" ואינם רוצים לחיות "כשהם שבויים בטראומות העבר". ואולם, כמו שאותו בכיר צרפתי סייע לי להבין, אנשים רציניים בני עמים ותיקים רבים סבורים שטבעי ובלתי נמנע לחיות - ולקבוע מדיניות - כשהם שבויים בטראומות העבר שלהם. הטראומה שלנו הייתה הגרועה מכל.
