13/07/20

השואה כתפאורה לוויכוח פוליטי

יהודה באואר

האמת היא שחששתי שהכנס הזה יהיה עוד חגיגת נאומים שטחיים בו יגידו שועי עולם שהם לא ישכחו את השואה — הסיסמה המטופשת "לעולם לא עוד" כאשר רציחות עם מתנהלות בעולמנו בלא הפסקה — ושהם כולם נגד אנטישמיות. טעיתי. נכון שלבד מנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא צרפת עמנואל מקרון, ואולי סגן נשיא ארה"ב מייק פנס, רוב המכובדים האחרים היו מלכים ונשיאים שאינם מקבלי החלטות מדיניות. לכן נכון מה שאמר עמיתי פרופ' שלמה בן עמי, שר החוץ הישראלי לשעבר, שלא יהיו לכנס תוצאות פוליטיות ואחרות.

ואולם, דומה שהכנס יצר אווירה בינלאומית, או לפחות תרם לה, המקדמת את יעדי הכנס: ביצור זכר השואה, ומאבק באנטישמיות. השואה נתפשת כסמל הרוע והאנטישמיות כקשורה לגזענות. דבריו של נשיא גרמניה פרנק־וואלטר שטיינמאייר, שאמר כי ארצו טרם למדה את הלקח, היו בעלי משמעות מיוחדת.

הטקסים היו בעלי חשיבות ובעיקר, לטעמי, הנחת הזרים. הנשיא ראובן ריבלין תרם תרומה מרכזית להצלחת המפגש הזה: אף כי היו ניסיונות להפוך את האירוע להצגה פוליטית ושוב שמענו על איראן, ריבלין ידע להתרכז בנושאי הכנס ובעזרת מגעיו הידידותיים עם המשתתפים המרכזיים, לשמור על אווירה חיובית. למעשה, לא זכור לי כנס כזה של ראשי מדינות במקום כלשהו, פרט לאו"ם, ובוודאי לא בנושא הזה, והנשיא תרם לכך רבות.

חבל שלא מצאו דרך לאפשר לנשיא פולין להשתתף. אינני נמנה עם חסידי הממשלה הלאומנית ומעוותת זיכרון השואה השולטת בפולין, אולם אושוויץ היא בפולין, לא בארץ אחרת. הממשלה הפולנית נבחרה בבחירות חופשיות, והנשיא שם מייצג אותה. רוב רובם של נרצחי המחנה היו יהודים, כמובן. אבל עשרות אלפי פולנים, בעיקר מתנגדי הכיבוש הגרמני, נספו שם גם הם.

בכלל, מה שעשו הגרמנים לפולנים היה, על פי כל הגדרה, רצח עם. שונה מזה של היהודים, אבל רצח עם, וכשני מיליון פולנים נפלו לו קורבן. נאמתי בכנס אך לא הייתי שותף בצורה כלשהי בהכנות או בדיונים על השתתפותן של מדינות. אני מעריך בלי לדעת את הדברים לאשורם, שלא רצו שירושלים תשמש זירה להתנגשות חזיתית בין פולין ורוסיה בנושא האחריות לפרוץ המלחמה, ומכאן לשואה.

הפולנים, גם האופוזיציה הליברלית, תמכו בסירובו של הנשיא הפולני להשתתף בכנס. הם מאשימים את ברית המועצות שהביאה לפרוץ המלחמה בכך שחתמה על הסכם הנייטרליות ריבנטרופ־מולוטוב (23.8.1939), שבעקבותיו פלשו הגרמנים לפולין, והיא חולקה בין שתי המעצמות. הם מאשימים שבריה"מ סיפחה את המחצית המזרחית של פולין; שהסובייטים גירשו מאות אלפי פולנים ממזרח פולין לסיביר; שרצחו כ–22 אלף קצינים ואנשי אינטליגנציה פולנים, וגם בני מיעוטים בפולין (בהם גם את הרב הראשי של צבא פולין) באפריל ומאי 1940, רבים מהם ביער קאטין; ושהשתלטו על פולין לאחר המלחמה, בניגוד לרצון העם הפולני.

הרוסים מאשימים את הפולנים באנטישמיות בשנות ה–30, בהסכם עם היטלר ב–1934, ובסירוב למדיניות שתעצור את גרמניה הנאצית באביב 1939. הבעיה היא כפולה: ראשית, שניהם צודקים. שנית, לא אלה ולא אלה לא גרמו למלחמה, שרק גרמניה הנאצית היתה מעוניינת בה. ניסיתי לרמוז לכך בדברים שנשאתי בבית הנשיא, והסתמכתי על שתי אמירות ברורות מאוד של היטלר, שדרש להכין את גרמניה למלחמה, כי אחרת תשתלט היהדות הבינלאומית על העולם ותסכן את קיומו של העם הגרמני.

הזיכרון ההיסטורי, שכעת פולין ורוסיה משתמשות בו למלחמת הכפשות, יכול וצריך לשמש לפעולה נגד רציחות עם

האשמים בפרוץ המלחמה היו הנאצים, ולא יתר המדינות שכל אחת מהן אמנם סייעה, על ידי מדיניותה, לגרמנים בביצוע זממם, אבל הן עשו זאת בשל מדיניות מוטעית, שביקשה למנוע הסתבכות במלחמה. זה בעצם היה תוכן הכינוס: האחריות למלחמה ולשואה היתה של גרמניה הנאצית, והאידיאולוגיה האנטישמית הנאצית היתה גורם מרכזי.

הוויכוח בין פולין לרוסיה נשען על נימוקים היסטוריים כביכול, אבל הוא למעשה ויכוח על המדיניות העכשווית. רבים מן הפולנים מאשימים את רוסיה שהיא גרמה לתאונה האווירית הקטלנית קרוב לסמולנסק באפריל 2010, בה נהרגו אנשי צמרת פולנים, כולל הנשיא, לך קצ'ינסקי, אחיו התאום של ירוסלב קצ'ינסקי, השולט למעשה בפולין היום. המטוס היה בדרך לאתר קאטין, מקום הרצח ב–1940. רוסיה מכחישה, ככל הנראה בצדק. השואה והאנטישמיות משמשות כאן כתפאורה לוויכוח פוליטי.

ביקורו של ריבלין בפולין נועד כנראה ליישר את ההדורים עם הממשלה הפולנית, לא במעט בשל אינטרסים כלכליים, ביטחוניים ודיפלומטיים משותפים (ולאו דווקא מטעמי מוסר טהור), ונראה שהצליח. ריבלין עשה מה שהפולנים ביקשו, כאשר הדגיש את הסבל שסבלו הפולנים תחת הכיבוש הגרמני. אולם הוא לא ויתר על האמת של השתתפות פולנית ברצח היהודים בעת השואה. אמנם אלה דברים כלליים והאמת חמורה בהרבה: לפי הערכות שונות של היסטוריונים ליברליים — וריבלין קרא, בצדק, להשאיר את בירור העובדות להיסטוריונים — מספרם של היהודים שנרצחו על ידי פולנים או נמסרו לגרמנים כדי שאלה ירצחו אותם, נע בין 130 אלף לקרוב ל–200 אלף.

כ–15 אלף שוטרים פולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים במעשים אלה, כפי שעשתה גם המשטרה הפולנית הפלילית, שהיתה חלק מן המערך הגרמני, וכן גם מכבי האש המקומיים וסתם איכרים ובעלי תפקידים שחששו מנחת זרועם של הגרמנים ורצחו את היהודים או הפקירו אותם למוות. דווקא על רקע זה בולטת גבורתם העילאית של מצילי היהודים הפולנים, שהיו מיעוט קטן אך חשוב ביותר בתמונה הזאת.

יש פרשנים שבעקבות הכנס הופכים למטיפים, דתיים או חילוניים: אתם כולכם צבועים, אומרים, האנושות לא למדה דבר, העם היהודי מבדיל את עצמו מעמים אחרים על ידי הדגשת השואה והערכים המוסריים מופקרים. דרשות מסוג זה, מעל דפי "הארץ" או בכל מקום אחר, עוד לא הצילו חיים ולו של אדם אחד. ההטפה המוסרנית הזולה והמזלזלת הזאת מעוררת בי סלידה: כאילו שאיננו יודעים באיזה עולם אנו חיים.

אין פתרונות קלים, אבל יש לתמוך בתהליכים שיכולים לקרב אותנו לדרכי פעולה ממשיות למניעת זוועות המוניות (כמו ארגון GAAMAC למשל, המאגד בתוכו כ–36 ממשלות המנסות לפעול נגד רציחות עם; מובן שישראל אינה נמנית עליהן). הכנס בירושלים אינו תרופה, אבל הוא יכול בהחלט להיות תרומה לביצור אווירה בה פעולות מנע אפשריות. זכר השואה הוא מרכיב מרכזי בכל ניסיון כזה.

הארץ | דעות